בחוץ מנשבת לה רוח דרום,
בפנים לי הנפש דומה לערום,
פשוטה מבגדיה, ריקה בלי תכלית,
כמו יום חדש ללא שחרית.
כך אדם ובנפשו נקדח חור,
ויומו אז הופך לאפור לשחור,
יש לו חופש עשות אך אין דרור.

בחוץ כבר חלפה לה רוח דרום,
אצלי כבר הנפש פרחה למרום,
לחפש מלאכים , לכבוש לבבות,
למצוא קצת תשובות - לא רק חורבות.
כך אדם ובתוכו אין מאור,
קדימה כבר אין, הידד לאחור.
ההר לו קורא, אך יורד הוא לבור.

בחוץ כבר אין זכר לרוח דרום
ולי כמו לפגר אין נפש אין חום
המלאך נעלם, פסה תקווה,
כל חלקת הפרחים לעיני חרבה.
כך אדם , לא חולה, לא שיכור,
מתמלא, מתכסה, במרור.
אם היה איך לחזור...