דמותי הנשקפת אליי,
בבואה של עצמי
נחרדת, בגלותה את
אישיותה גולה לארץ
אחרת,להפרד מחיוורונה
המשתרך אחריה בנדודיה.
גבולות השמיים מנתקים
בה מגע, רוצה להרגע
להרגיש את זוהרה שדעך
בשנים סוערות, שערות
ראשה כמו דהו מעצמן,
לה, נדמה שבין רגע
אך דורות עוד יספרו
שכך היה תמיד עוד בהיולדה
אל האיוולת שהיא חשבה שיצרה
בידיה הקמוטות מכווצות התמיד, גולשות לצידיי
גופה הרפוס שחוח הגו נושא במסעותיו את
הרגשות חייה המועטות.
והעניים, עיניי העגל הפעורות מצמא לאהבת
נעוריה, משתוקקות ועדיין זוהרות בזיכרונותיה
שעת לילה, חוזרים מרצונם החופשי, ללא שליטה
אל חלומותיה. |
