אני לא מאמינה שאחרי שהעפתי אותך בבעיטה מהחיים שלי,
טרקתי לך את הדלת בפרצוף,
ירקתי לכיוונך
והבהרתי כל כוונה על כך שאני לא רוצה אותך יותר בחיים שלי
שאני לא הכרתי אותך אף פעם, לא מכירה וגם לא אכיר!
עכשיו, אחרי כל זה, בא הגעגוע.

פתאום את הכי יפה בעולם,
פתאום אני חולמת עלייך עושה לי דווקא,
פתאום אני מתעצבנת עלייך שאת עושה לי דווקא,
שאני מכירה את הדרכים הלא-כל-כך-מוצלחות שלך לנסות ולהחזיר
אותי אלייך,
פתאום אני צוחקת על הפתאטיות הזו שלך,
על העליבות.
פתאום אני הכי מתגעגעת לראות אותך פה ושם,
לקרוץ לך קריצה שלי,
לחייך לך איזה חיוך שלנו,
פתאום אני נזכרת באיזו הפסקה שבאתי מאחורייך וחיבקתי מכל הלב,
פתאום אני לא רוצה לעבור או להחליף צד כשאת עוברת מולי,
פתאום אני הכי רוצה לדבר איתך,
לראות אותך,
לחבק אותך...
לנשק...

פתאום, הדבר היחיד שאני באמת רוצה ממך, זה שתלמדי להיות ידידה
שלי.


את יודעת עליי הכל
את מכירה אותי הכי טוב
הדבר היחיד שאני באמת צריכה ממך זה אוזן קשבת.
שתשבי מולי, תסתכלי עליי, תשתקי ותקשיבי.
אני חושבת שאת תדעי לעשות את זה הכי טוב.

אבל כבר העפתי אותך בבעיטה מהחיים שלי
טרקתי לך את הדלת בפרצוף,
ירקתי לכיוונך
והבהרתי כל כוונה על כך שאני לא רוצה אותך יותר בחיים שלי
שאני לא הכרתי אותך אף פעם, לא מכירה וגם לא אכיר!...

קצת מאוחר מידי לנסות ולהחזיר את הגלגל אחורה, לא?
למרות שאת לא תגידי לי לא...
אבל ביינינו,
זה הרי ברור שצריך להמשיך הלאה,
שאף פעם לא תיהי ידידה שלי,
החברה הכי טובה שלי,
אני אף פעם לא אוכל לבוא לספר לי על הרגעים הכי קטנים בחיים
שלי,
לספר על דברים חדשים ושאת תוכלי להגיב באובייקטיביות ולא מתוך
הרגש,
סתם להתפרץ עלייך כשאני שמחה, הזויה או עצובה.
לספר לך על אהבות חדשות,
על רגשות ניסתרים,
לאמת שמועות כאלה ואחרות
או סתם לשבת איתך, להעביר את הזמן.


אחרי 4 שנים,
הדבר היחיד שאני באמת יכולה להתאבל עליו מהקשר שלנו,
זה שאף פעם,
אבל אף פעם, אף פעם, אף פעם...
לא נהיה מעבר לאקסיות אחת של השניה.