"אני נשבע... שאם עוד פעם אחת, עוד פעם אחת בלבד, אני אשמע את
הקול המעצבן שלו קורא לי, אני... אני אתפוס את המגרפה הזו,
ואדחוף לו אותה כל חזק ל..."
"דורון!!!"
"מה?!"
"תגיע לכאן מהר, יש פה ריבוע שפספסת... תביא איתך את המגרפה
ואת השק לעלים!"
"כ'סעמק עם הבנזונה הזה... לא נותן לי רגע לנשום..."
זה היה בחופשת הקיץ, עם כוס דיאט קולה לימון עם קרח ורגל על
רגל מול הטלוויזיה, שמעתי בפעם ה20- אלף את קולה של אמא שלי,
בניגון שחזר על עצמו כמו המנון טקסי. "אולי תפסיק כבר לשבת
ולהתבטל כל היום?! אתה בסוף תהפוך לחלק מהכורסה!". כרגיל, אני
באדישותי, כבר הפסקתי מזמן להתייחס לאמרות האלו, והמשכתי
לצפות בעוד גיבור מיוזע ומדמם מהאף, רודף אחרי איש רשע בחליפה
ואקדח על גבי גגות העיר ניו יורק. יחידת האם המשיכה בניגונה
המטריד, שלאחר דקה בדיוק נעשה כבר בלתי נסבל. בחוסר רצון
כיביתי את הטלוויזיה, הנחתי את השלט, וקמתי באיטיות מנוונת
מהספה. "טוב בסדר, אני יוצא, תני לי כסף..." זרקתי לעברה
והלכתי לכיוון החדר. כשחזרתי, בשונה מכל הפעמים הקודמות, היא
לא עמדה שם עם כסף בידה, והבעה מודאגת על פניה. היא הביטה
אליי במבט עקום, ואמרה בקול חצי יבש חצי רוטן: "אין לי כבר
כסף לתת לך, אתה ממילא לא עושה כלום, אולי תלך לעבוד? שמעתי
שבפנימייה צריך עוזר ל..." לסוף המשפט לא ממש הקשבתי, כבר
הייתי עם שתי הרגליים מחוץ לדלת, לא רוצה להביא לי כסף? לא
צריך, נחיה גם בלעדיו.
האידיאולוגיה הזו החזיקה יומיים וחצי. ביום השלישי כבר נאלצתי
לפתוח את העיתון, ולשבת בייאוש מול מודעות המבקשות נהגים,
טבחים, מנהלי כוח אדם, מה לי ולכל זה?! סגרתי את העיתון
והנחתי אותו על השולחן, ובאותו רגע החליק ממנו פלייר קטן,
שפרסם את הקייטנה בפנימיית הנוער בעיר."דרושים מדריכים", נרשם
בשחור בתחתית הדף. "מה לי ולילדים?" חשבתי לעצמי, אבל החור
בכיס חשב אחרת, ומצאתי את עצמי על האוטובוס בדרכי לפנימייה.
אחרי שיחה קצרה עם מנהל המקום, נכנסתי לשיחה נוספת עם רכז
הקייטנה, ארבע דקות של שיחה אימתו את החשש, אין לי ולהדרכת
ילדים שום דבר במשותף. יצאתי מחדרו של הרכז, חושב לעצמי להיכן
עוד אפשר ללכת. ביציאה מהבניין נכנסתי לרגע לחצר, לעזור
לממטרות בעבודתן. חיפשתי עץ מוסתר, ואחרי סקירה מהירה, מצאתי
אותו, עומד בפינת החצר. הלכתי, מביט ימינה ושמאלה לראות שאין
איש, ונעצרתי מול העץ. לא הספקתי לעשות תנועה נוספת, ויד כבדה
הונחה לי על הכתף. הסתובבתי בפחד של ילד שנתפס גונב מן
הקיוסק, ומולי עמד בחור שחום, עם מבנה גוף של פועל בניין,
ועיניים שחורות וקטנות. הוא לא חיכה למוצא פי ושאל: "אתה
העוזר שהבטיחו לי?". הבטתי בו, כפפות עבודה שהחזיקו מגרפה
בידו האחת, וכובע טמבל על הראש. "אאא... אני? אאאמממ, לא, לא
אני, עוזר גנן?". המבט שלו אמר הכל. הוא נד בראשו, קילל
בערבית, וחזר לעבודתו. מסיבה לא ברורה הבזיק בי הרעיון, "היי,
אאמממ... מה אמרת על עוזר?". הוא הביט בי מעבר למגרפה
ובעייפות כבדה נאנח ואמר: "כל הזמן אומרים לי "נביא לך עוזר",
אבל כלום, אין להם כוח לחפש אחד... אילען דינאק...". "אז אתה
אומר שמחפשים עוזר גנן?" שאלתי בתקווה, אבל הגנן אפילו לא טרח
להרים את מבטו אליי, הוא שתק לרגע, ואז סינן: "עושים עצמם
מחפשים, מחכים שאיזה מלעון ייפול עליהם מהשמיים...". זה היה
בשבילי האות לרוץ למשרדו של מנהל הפנימייה, ולשאול אותו לגבי
אותה משרת פאר בתור עוזר-גנן. המנהל חייך ונאנח, הוא הרחיק את
כרסו משולחן העץ, והביט בי: "לא ממש חיפשנו, האמת, אבל נו
שיהיה, עאבד גם ככה מתלונן כל הזמן שבזמן הקייטנות יש אקסטרה
עבודה... תבוא מחר על הבוקר, נפתח לך טופס עבודה והכל...".
יצאתי בחיוך מהבניין, כאילו זכיתי במשהו חינמי, והלכתי לדרכי.
קמתי בבוקר, מוקדם ממש, כל כך מוקדם שאפילו הכלב שלי עוד לא
טרח לגרור עצמו מהדלת. השמש של הבוקר חדרה לי לעיניים כאילו
נכלאתי בצינוק לכמה שנים, כל רעש קטן הקפיץ אותי בבהלה,
בהחלט, כבר הרבה זמן לא קמתי כל כך מוקדם. בכוח גררתי את עצמי
לתחנת האוטובוס, אפילו רעש חריקת הבלמים ושחרור לחץ האוויר של
הדלתות היו רועשים עבורי, עליתי והתיישבתי בכיסא בודד, ברקע
גלגל"צ עם ניגוני בוקר. "אוף, למה קמתי?" רטנתי לעצמי,
כשיצאתי מהאוטובוס אל עבר הפנימייה. המנהל לא היה בחדרו,
והתייבשתי במשך חצי שעה מחוץ לדלת, מה שהיה יעיל, בהשלמת דקות
שינה חסרות. אבל כשישנים הזמן עובר מהר, וקולו העבה של המנהל
שדיבר אליי העיר אותי. תוך דקות מצאתי עצמי בחצר הבניין, עובד
גב אל גב עם עאבד הגנן, בגירוף עלים. השמש בישלה את שנינו
בחום כבד, אבל כנראה ששנים של חום שכזה כבר לא הטרידו את
עאבד. הוא היה בחור שקט, מדי פעם שר איזה שיר קטן בערבית,
ואחר כך היה מביט בי ומחייך, לראות אם אולי הבנתי איזו מילה
או שתיים מהשיר. אבל רמת הידע שלי בערבית הסתכמה בפטור
מהמקצוע בכיתה ט', אז פשוט הייתי מחייך בחזרה, ומצטרף אליו
למלאכה. בימים הראשונים נהגתי אני לטפל בזבל שהשאירו אחריהם
כל המופרעים הקטנים שנשלחו לעשות חיים בבריכת הפנימייה
וסביבותיה, ועאבד השאיר לעצמו את מלאכת הגזם והעלים. בדרך כלל
הייתי אוסף אחריו את העלים שהוא גרף, ואת העשבים הרבים שעקרה
הטוריה המונפת שהחזיק. ככה היינו עובדים, עאבד ואני, גב לגב,
חיוך, ניגון ערבי ברקע, וחום יולי אוגוסט על הגב. ארבעה ימים
אחר כך הגעתי לפנימייה וחיפשתי את עאבד. הוא לא היה בסביבה.
הלכתי למשרד המנהל, הוא שוב לא היה שם, ושוב התיישבתי בספסל
והתעסקתי בלהרים זדים לאוויר. הקול העבה של המנהל הקיץ אותי,
הבטתי בו דרך עיניים חצי רדומות. "שאלתי, למה אתה יושב ולא
עושה כלום?" הפטיר לעברי, בקול חצי אדיש חצי רוגז על הבחור
שמתבטל בתשלום. התאמצתי לפתוח את העיניים, ובעייפות אמרתי לו:
"אההההמממ אאאני לא מוצא את עאבד...". "עאבד לא יהיה פה בזמן
הקרוב... הוא בחופשת חתונה..." ענה לי בקולו האדיש. לא הספקתי
לשאול איך ולמה, ונחתה עליי המכה הבאה: "מעכשיו אתה הגנן
היחיד פה. עד שעאבד יחזור, תיאלץ לעבוד קצת יותר קשה, לא
נורא, אתה בחור צעיר...". הנהנתי בראש, ובלבי רציתי לחבר לו
אגרוף לבטן הרכה שלו, אני שונא שמפתיעים אותי ככה, ועוד שונא
שמתרצים דברים ב"אתה בחור צעיר...". זה כל כך מעצבן אותי
המשפט הזה - מה?! אני לעולם לא אמור להיעשות עייף?! אבל הכסף,
הכסף המחורבן הזה, לו היו לי הרבה ברירות וידעתי את זה. "טוב
אזזזז, מה עכשיו?" שאלתי בחשש. "לך לרמי, הוא מנהל הבריכה,
הוא יהיה האחראי עליך ויגיד לך מה לעשות...". "טוב...
הלכתי..." עניתי, והסתובבתי אל עבר היציאה.
הבריכה הייתה מצידה הימני של היציאה, במפלס התחתון של שטח
הפנימייה, מוקפת גדר תיל ישנה ויריעות יוטה. בכניסה ישב גבר
מבוגר מעט, כבן 35, עם מכשיר מירס בידו. המגרפה הסגירה אותי,
הוא הביט בי ומבלי לחשוב ירה: "אתה דורון, נכון? יופי מעולה,
בוא עם המגרפה שלך, יש הרבה מה לעשות...". באותו הרגע הייתי
צריך לזרוק את המגרפה הארורה הזו לכל הרוחות ולברוח משם, מהר.
אבל חודש של חיבור קוסמי עם הכורסה הבטיח לי כושר ירוד גם
ככה, אז ויתרתי על הרעיון. את אותו יום עבודה סיימתי רטוב
מזיעה, שזוף משמש, ועייף בצורה שלא תיאמן. במשך שעות עבדתי עם
המגרפה, עד שלא נותר עלה אחד לרפואה בדשא, ואז עברתי לטוריה
ולעשבים, ככה לאורך כל היום. חזרתי הביתה ואחרי מקלחת ארוכה,
התרסקתי על המיטה. קמתי בבוקר עם תחושה כאילו ישנתי שנים, ועם
מעט אדום בקצות כפות הידיים. "תנו לעשבים לחיות!" מלמלתי,
לפני שנחתתי נחיתת אונס על המצעים. ביום למחרת הגעתי שוב לחדר
המנהל, אולי עאבד כבר חזר, ואני לא אאלץ לחזור על הסיוט של
אתמול, אבל הדלת הסגורה כרגיל, לא הותירה לי ברירה, ובצעדים
מהוססים ובלתי רצוניים חזרתי לפתח הבריכה. רמי היה שם, כמובן,
באותו מצב שהשארתי אותו אתמול, רק עם שפע פקודות חדשות להטיל
עליי. "תעבור לשטח הזה, תגרף שמה, תעשב פה!" הקול המונוטוני
הדהד מעמדת הכניסה לבריכה. באמצע היום כבר כפות הידיים החלו
לכאוב לי מעט, אבל טרחתי להעסיק עצמי בבנות שהגיעו לבריכה
באותה שעה, כך שהייתי שקוע בדבר אחר שהסיח את דעתי, עד שקולו
של רמי שוב נישא באוויר. "דורון, תגיע לפה! אני צריך שתביא את
הטוריה ותלך לעשב מאחורי המשרדים!". הלכתי בלית ברירה, משאיר
מאחורי את הנוף הקיצי שבהיתי בו. גם למחרת לא היה כל חדש תחת
שמש אוגוסט היוקדת - רמי ישב כהרגלו בכיסא הפלסטיק, ולצידו
שולחן פלסטיק לבן ועליו מכשיר מירס, וכוס קולה דיאט לימון עם
קרח, הוא ראה אותי, ושוב ירה מהמותן את ההוראות: "לעשב כאן,
לגרף שם, לנכש פה", וכל זה מבלי לטרוח אפילו לקום מהכיסא.
בלבי קיללתי אותו על כל העבודה שנתן לי, ועל כך שהוא יושב לו
בניחותא בצל בעוד אני מיוזע בעבודות בשמש. אחרי חמישה ימים
כבר התחלתי להתפלל שעאבד יחזור, לא התפללתי מאז שעליתי לתורה,
וגם לא ידעתי בדיוק מה עושים, די עשיתי את עצמי שקוע בספר,
וחיקיתי את מי שהיה לידי. כפות הידיים שלי כבר האדימו לגמרי,
ושלפוחיות קטנות, מכוסות עור יבש, החלו להופיע בקצוות. אבל
עאבד נשאר עם אשתו, ואני נשארתי עם המגרפה, ועם קולו המציק של
רמי, הצועק לי מבלי לטרוח לקום אפילו מהכיסא מה יש לעשות
איפה. תשעה ימים בלי עאבד ואני עדיין נצלה בשמש לבדי. רמי
כהרגלו זועק לי פקודות דרך מכשיר המירס שנתן לי בסוף השבוע,
כדי שיוכל להפסיק לצעוק לי ממרום מושבו, אי שם בכניסה הבריכה,
בצל השמשייה הישנה, עם הכנף הקרועה. ממש תיעבתי אותו בשלב
הזה, את רמי. חוסר התזוזה שלו נראה לי כבר כהתנשאות, הרגשתי
כמו איזה עובד זר בשירותו, כשהוא יושב על הכיסא בצל ומחפש
מהיכן להמציא לי רעיונות חדשים לתעסוקה. "אם רק היה יודע..."
הייתי אומר לעצמי, "אם רק היה יודע כמה זה קשה לעבוד בשמש,
כמה כואב לי בידיים עכשיו, כמה שזה מעייף... היה סותם את הפה
מזמן!". עם הזמן פשוט התחלתי להתייחס אליו בקרירות, ועל אף
שלא היה אדם זועף, הקשחתי אליו מבטים, ועניתי ביובש לכל שאלה
או בקשה שלו. העבודה נמשכה כסדרה, ואני המשכתי לתזז עצמי
מהחצר של הלובי לאיזור הדשא, לפטיו של הפנימייה, לשמש כבר
התרגלתי, השיזוף דווקא היה לא רע, אפילו אמא אמרה שזה מחמיא
לי. וכפות הידיים שלי נעשו כבר יבשות כמו כף רגל של פיל, ככה
שאת הכאב לא ממש הרגשתי. החלטתי להפסיק לעבוד כמה ימים לפני
סוף החופש, שאספיק ליהנות ממנו מעט. ביום האחרון לעבודה,
הייתי עסוק בגירוף בכניסה לבריכה, כשרמי כמובן יושב על כיסאו
ומכוון אותי אל עבר העשב הבא. עאבד הגיע לפתע, עם חיוך צנוע
על פניו, חייכתי אליו ובירכתי אותו לשלום, הוא בירך אותי חזרה
בערבית, ואז התפנה להחליף כמה מילים עם רמי. רציתי לקלל את
עאבד שנעלם ככה בלי להודיע והשאיר אותי עם המגרפה, עם הקול
המעצבן של רמי, ועם ידיים יבשות יותר ממצה, אבל שתקתי. הכעס
שלי היה על רמי, והבטחתי לעצמי שלא אשאיר אותו לעצמי, הוא ידע
בדיוק מה אני חושב עליו, אבל בדיוק! שעת השין נקבעה לכמה ימים
אחרי שכבר עזבתי. עליתי על קו 17 בפעם האחרונה, הפעם בשביל
תלוש המשכורת, בשביל התלוש והצעקות שרמי הולך לחטוף, קצת
שאפתני לאור העובדה שהוא גדול ממני בחצי ראש וביותר מ2-
עשורים בגיל. אבל לא היה אכפת לי, רמי הולך לדעת בדיוק מה אני
חושב עליו, שמבחינתי הוא עצלן שאין כמותו, שהוא חצוף שהטיל
עליי ככה פקודות בעודו יושב, מי הוא כבר חושב שהוא שהוא יכול
לשבת ככה ולהעביד אותי ככה?! שינסה לעבוד יום אחד עם הטוריה
בשמש! אספתי את תלוש המשכורת, ומבלי לפתוח אותו הלכתי לכיוון
הבריכה, וכולי הייתי נחוש. ביציאה מהבניין פגשתי את עאבד, הוא
חייך ונופף לי לשלום. חייכתי חזרה והתקרבתי אליו. הוא שאל
לשלומי, עניתי ששלומי בסדר ושאלתי לשלומה של אישתו בעוד שאני
מצביע על מכשיר המירס בחגורתו. הוא הושיט לי את המכשיר, ואמר
שאשתו בסדר גמור. "רמי, רמי, מדורון". קראתי בקשר, והתשובה לא
איחרה לבוא. "דורון כאן רמי", נשמע בקו השני. "אני בא לדבר
איתך על משהו חשוב, תחכה לי בכניסה". ובלי להמתין לתשובה
התחלתי ללכת לכיוון הבריכה, מלא בכעס צבור על אותו חודש תחת
השמש.
רמי ישב באין מפריע בכניסה, כשראה אותי עם תלוש המשכורת ביד,
קם לפתע מכיסאו. לא הספקתי להוציא הגה והוא חייך אליי ואמר:
"היית עובד טוב, דורון, באמת, לא היו לי הרבה עובדים חרוצים
כמוך, תבוא גם בשנה הבאה, טוב? ובהצלחה שיהיה בלימודים...".
הוא חייך אליי בשנית, ובחיוך מרוצה הושיט את ידו. הייתי מעט
מבולבל מכל העניין, אך לחצתי את ידו במעין נימוס פוליטי שכזה.
התחושה הייתה מוזרה, עמומה ומחוספסת שכזה, העור בכף ידו היה
קשה כמו קלף, וצמרמורת מן החיכוך בידו עברה בי.
הוצאתי את ידי מידו, המום עוד יותר מאותו מגע, בעוד הוא
מתיישב על כיסאו.
הוא הביט בי מחויך ושאל: "אז על מה רצית לדבר, ילד?"
במשפט מגומגם עניתי: "על... על, לא, סתם, על כלום, באתי להגיד
שלום..."
הוא הנהן וענה: "שלום, שיהיה, נתראה בשנה הבאה, כן?"
אפילו לא חייכתי, הסתובבתי המום והלכתי משם.
הגעתי הביתה ומזגתי לעצמי כוס קולה רגילה בלי קרח, והתיישבתי
מול הטלוויזיה.
הקיץ נגמר.