כוס קפה קטנה, בבית קפה קטן, ברחוב קטן. הכל גדול. שום דבר לא
מינורי. שיחות שאני לא מקשיב להן מעניינות אותי. בדלי
הסיגריות טומנים בחובם, כל אחד ואחד מהם, סיפור על אותו אדם
שעישן אותן. הכל מרתק אותי. אני נותן לעצמי להיות מופתע.
סביבי מדרגות לולייניות, המון צבעים, קימורי זכוכית המאפרה,
צורות משונות נוצרות בקצפת שבקפה, פסים עדינים בסיקוסים
שבשולחן העץ, גיטרה ספרדית מנגנת ברקע, סוכר שוקע לאיטו
במשקה, האור הנעים משתקף מצוואר בקבוק יין, תמונות עם
קונטרסטים עזים, מודעות שונות על הקיר אשר קוראות לי לקרוא,
מראה קמורה בפינה המעצבת את החדר מחדש בזוויות מוזרות. הכל
יפה כל כך פתאום. חבל שרק פתאום.
כל כך הרבה פרטים קטנים ומדהימים ביופיים. רק צריך לשים לב.
וגם לשים לב לתשומת הלב, כדי שזו לא תחמוק ממני.
צלליות שיער ראשי נופלות על הדף הלבן, ירקות קטנים בשלל צבעים
חתוכים בתוך קערה העומדת במטבח קטן מלא מחבתות, כלים, סלים,
תבלינים, פעמון זהב מצוחצח על המדף, כוסות זכוכית בגדלים
שונים תלויות מעל בר.
בקלות אפשר לפספס את כל אלו, ובאותה מידה קל לקרוא ברפרוף
אודותם, אך אם מנסים להשתהות לרגע קט על כל תמונה, נפרש
בחלקים עולם שלם שרוב הזמן קיים ללא שום מודעות מצדנו.
הדפס של נגן ג'אז בשחור לבן ממוסגר בצניעות, מסכות קטנות
וצבועות מארצות שונות, רגל שולחן מתפצלת לארבעה צינורות
שחורים המייצבים אותה בתחתיתה, מדף עץ מט לנפול עקב עומס
הספרים המונחים עליו, מגש עגול מכסף עליו יושבות עוגיות
בראוניז תחת מכסה שקוף, כפית ארוכה מלטפת קצף העשוי מבועות
מזעריות שנאספו על שפת כוס קפה קטנה, בבית קפה קטן, ברחוב
קטן. הכל גדול. שום דבר לא מינורי...