ודווקא אז, כשאני בעננים, כשהעולם וורוד פתאום כי מישהו בעולם
הזה מבין אותי. אתה מבין אותי. חשבתי לפחות, שאתה מבין אותי.
ביד חזקה וקרה אתה מחזיר אותי על פני האדמה הארורה. מוכיח לי
שוב ושוב כל פעם מחדש שאף אחד לא יבין אותי. ואני כמו טיפשה כל
פעם חוזרת להאמין בך. מדממת כואבת ופצועה. והיד הקרה שלך חותכת
כל פצע מגליד, כדי שאני לא אחלים לעולם. ובכל זאת אני כל פעם
מצפה מחוסרת פעימה שאולי הפעם, אולי הפעם...
אבל גם בפעם המיליון אתה לא תבין, לא משנה כמה אני אנסה.
ולבסוף חוזרת הביתה, מדממת, כמו בפעם הראשונה. החתכים עמוקים.
הפצעים מזדהמים, ואתה יודע רק ללחוץ על הנקודות הכואבות. אבל
לפעמים מתעורר בי רגש של חופש, ואני מנסה לעוף, רחוק מפה, כדי
לא להיות קשורה בכלום, לא להיות קשורה בך. מתעוררת בבוקר,
ומוצאת את עצמי שוב לידך. לא משנה כמה רחוק אני אעוף, ביום
למחרת כשאפתח עיניים, אתה תהיה זה שתחזיר אותי בחזרה לקרקע.
ידך הנוקשה תהיה זו שתגיד לי בבוקר, שאני לא אצליח לברוח מפה
לעולם. אני תקועה בגהנום הזה לעד.