אישה בפתח לחנות דגים
והיא נראית מאחור בדיוק כמוך
הדרך בה היא מעבירה את ידה בשערה
תזוזות מוכרות, עדינות של אברי גופה
ושוב נצבט לי הלב, אני מנסה להתקרב אליה
חוצה את הכביש, כמעט נדרס, איפה העיינים שלך?
אדיוט, מי נתן לך רשיון? והיא מתרחקת לקצה הרחוב
אני מנסה להשיג אותה, רוצה לדעת אם זו את
אחרי הכל חבל אם אכתוב כל כך הרבה שורות לאישה זרה
שאינני מכיר ואולי היא כלל לא את, כלל לא האישה
שחיבקתי, נישקתי, אהבתי וידעתי, לפחות בדמיוני מדי ערב
היית באה אלי, מתמסרת אלי עד שהייתי מקיץ עם שחר
ורק התחושה המתוקה נשארה על גופי, על הסדינים
אני קורא לה בשמך, אבל היא לא מסתובבת, אולי
עושה את עצמה, אולי מודעת לשמה אבל מפחדת מהפגישה
כמה שנים חלפו מאז ולא החלפנו מילה, לא אף מילה לא החלפנו
לא כתובות ולא בעל פה והצער גדול מכדי לשאת אותו
אני קורא לה שוב אך היא אינה מסתובבת, עולה על האוטובוס הראשון
ונעלמת מחיי, אני חושב עליך, חושב עליה ולא אדע לעולם את
זהותה |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.