אני אתן הכל בשביל להרגיש בבית, בשביל להרגיש נוח, בשביל
להחזיר את אותה הרגשה ישנה. הרגשה של חום, של קרבה. אבל
אלוהים לא קיים. העולם לא מבין. לעולם לא יהיה מושלם, שום דבר
לא יהיה מושלם אף פעם. גם לא יהיה כמו שאני רוצה. הכל יהיה
אפור לתמיד. אבל כשהכל נועד להרס, כשהכל אמור להיות מושמד אני
אפתח, רק לך. אני רוצה להראות לך מי אני באמת, שנייה לפני
שהעולם מתמוטט. רוצה את החיבוק הנצחי הזה. חיבוק שבו אפשר
לעצור את העולם מלכת ולשכוח הכל. רק אותו חיבוק שמעביר לי את
ההרגשה שאני שייכת.
בית, הבית שלי, איתך. רק אני ואתה, מסתובבים במקום והעולם
מתמוגג לאט לאט לתוך הערפל. ועכשיו זה רק שנינו. אני וההרגשה.
הבית שחסר לי שנים כה רבות. באותו יום בו ראיתי לראשונה את מה
שלי לא היה אף פעם, הבנתי דבר פשוט אחד. באותו יום מקולל
בשבילי אלוהים מת. כאילו אף פעם לא היה.
כולם אומרים להמשיך לקוות, כולם אומרים שבסוף דברים יסתדרו.
אבל אני לא רוצה לדעת את זה. אני רק רוצה שהעולם יודה באשמתו.
יודה בכך שאלוהים לא קיים. אני אוכיח לכולם שהכל נועד להרס.
הכל נועד לחורבן. אבל רגע לפני שסוף העולם מגיע, אני רוצה את
אותו הדבר שלא היה לי אף פעם. אני אפתח אליך, ואראה לך רק
לשנייה מי אני באמת. אתן לך להיכנס. תסתובב בי כמו בתוך חדר
גדול ומואר, אבל מלא אבק. אני אראה לך את עצמי, ואתה תיתן לי
במתנה הרגשה של בית, ולו רק לשנייה. לפני שהעולם חרב. אני
אוותר על האינסופיות, רק כדי לגעת בשפתיך עם ידי הרועדת. רק
לשנייה להרגיש אהבה. ואז העולם יכול להיעלם. כי הרי הוא מיועד
להרס, ואלוהים לא קיים יותר.