" בנה זבוב ביתן קטן. גר הזבוב בביתן. עבור עבר פרעש קפצן,
דפק על דלתות הביתן.
- מי בביתן ? מי בקטן ?
- אני זבוב שחור-פרצוף, ואתה מי ?
- אני פרעש קפצן, הכנסני לביתן.
- בואה ונגורה יחדו.
והנה גרים הם יחד בביתן הקטן.
עף על פניהם היתוש זמזמן. דופק היתוש על דתלות הביתן:
- מי בביתן ? מי בקטן ?
- אני זבוב שחור- פרצוף.
- אני פרעוש קפצן, ואתה מי ?
- אני יתוש זמזמן.
- בואה ונגורה בביתן.
רץ על פניהם עכברון נברן, דפק הנברן על דלתות הביתן :
- מי בביתן? מי בקטן ?
- אני זבוב שחור-פרצוף.
- אני פרעש קפצן.
- אני יתוש זמזמן, ומי אתה ?
- אני עכברון נברן.
- בואה ונגורה בביתן .
קפצה על פניהם צפרדע קוקיה, ודפקה על דלתות הביתן :
- מי בביתן ? מי בקטן ?
- אני זבוב שחור- פרצוף.
- אני פרעש קפצן.
- אני יתוש זמזמן.
- אני עכברון נברן, ומי את ?
- אני צפרדע קוקיה.
- בואי ונגורה בביתן.
הלוך הלך ארנב קצוץ - זנב. דפק הארנב על דלתות הביתן :
- מי בביתן ? מי בקטן ?
- אני זבוב שחור - פרצוף.
- אני יתוש זמזמן.
- אני עכברון נברן.
- אני צפרדע קוקיה, ומי אתה ?
- אני ארנב קצוץ זנב.
בואה ונגורה בביתן !
והנה כולם בביתן גרים, אוכלים ושותים ושרים שירים.
פתאום בא דוב גדול ושמן וצועק ושואג בקול אדיר :
- מי בביתן ? מי בקטן ?
- אני זבוב שחור - פרצוף.
- אני פרעש קפצן.
- אני יתוש זמזמן.
- אני עכברון נברן.
- אני צפרדע קוקיה.
- אני ארנב- קצוץ זנב, ומי אתה ?
- אני דב שמן וגדול !
- בוא אלינו נגורה בביתן.
- לא אני אגור על הגג.
- תמעך את כולנו.
- לא אמעך.
- טוב עלה על הגג - ישב הדב על הגג ומעך את הביתן הקטן. קפצו
צמתוכו החיות כול עוד רוחן בן. "
- הבית הקטן - אגדה רוסית
מעובד על ידי לאה גולדברג
שעה אחת-עשרה בערב.
בשכונה קטנה בעיר ירושלים, ברחוב שקט ופרחוני, בבנין קטן,
בקומה הרביעית, בדירה השמאלית, צלצל הטלפון.
כעבור שני צלצולים הרימה הילדה שגרה בדירה את השפורפרת
- שלום
- שלום, אפשר את גילה
- גילה בפגישה
- זה מאד דחוף יש מספר להשיג אותה ?
- רגע אני אבדוק אם היא לקחה את הפלאפון שלה.
הילדה הלכה לאביה ושאלה אותו הוא לא ידע.
- אני לא בטוחה תנסה במספר...
- תודה עם מי דיברתי ?
- עם הבת שלה.
על פני אבישג עלה חיוך הוא ידע איזה בת, והוא ידע את אופיה
שתכנן במדויק הצגה זו אם יתקשר.
ועכשו הפלאפון של גילה צלצל, היא יצא מהחדר בה התרחשה הפגישה,
מבקשת סליחה, שהגיע למסדרן ענתה לצלצול.
- גילה, מזל שמצאתי אותך.
- שלום, מי זה ?
- אבישג מהשרות, יש בעיה במעונות.
- אני לא תורנית היום.
- אני התורן, היתי סטודנט שלך שנה שעברה, אני צרייך עזרה.
- מה הבעיה ?
- סטודנט צועק במעונות ועושה בלגאן.
- תסע למעונות ותדבר איתו.
- זה הפעם הראשונה שלי אני לא ממש בטוח.
- תסע עכשו למעונות ואם תתקל בבעיות נוספות תתקשר.
הם ניתקו.
אבישג נכנס למכונית הקטנה שלו, משהו שנת 84, והתחיל לנסוע הוא
גר בקצה העיר השני מהמעונות בגילה ד'. הוא גר בדירת שותפים.
אבישג נהג את מכוניתו מחוץ לחניה ובכבישים בדרך אצר למלא דלק
למכונית, והמשיך בדרכו למעונות שהיו בהר הצופים. שהגיע להר
הצופים הסיע מכוניתו לחניה מול הבטחון וחנה, הוא נכנס לבודקה
של הבטחון, שהזכיר חדר של שרת ביצפר, הבודקה היה ריק, הוא דאג
ונכנס ללחץ, לפי הנוהל היה צרייך להיות שומר בבודקה שיגיד לו
באיזה מעונות הבעיה. הוא התקשר לפלאפון של גילה, גילה שוב
ביקשה סליחה יצא את החדר בוא התנהל הישיבה, וענתה בפרוסדור.
- אני לא מוצא את השומר בבודקה של הבטחון.
- תחפש אותו למטה איפה שמכונת הקפה.
- לא חשבתי על זה תודה.
גילה חזרה לפגישה והסבירה לכולם את המקרה, זו היית פגישת
פסיכולוגים, ורובם הכירו את אבישג והתחילו לדבר עליו, לנסות
למדוד את הצלחתו, ודרך גישתו לעינין.
אבישג ירד לחפש את השומר במכונת הקפה שהייתה בסביבה, הוא מצא
את השומר לוגם שוקו חם.
השומר הוביל את אבישג למעונות, כול הדלתות היו סגורות ובמסדרון
עמד איש - שערו שיבה, גבוה גדול, גופו מלא, ובגדו לא העידו
שסבל ממחסור במזון או כסף לבגדים. השומר הצביע אליו, אבישג
העריך שהוא מבוגר להיות סטודנט. הוא הוריד לשומר את היד. השומר
הסתכל באבישג בהבנה.
- הוא תושב המעונות ?
- לא אבל מוכר כאן.
- מי הוא ? אתה יודע ?
- הוא מרצה.
- היה צרייך לציין את זה בטלפון, זה מקרה למשטרה לא לנו.
- לא ידעתי.
- תביא לנו בבקשה שני ספלי תה, ותשאר בכניסה.
אבישג הכניס לידו של השומר כסף, והתקדם לכיון האיש הצועק.
השומר הלך למכונת המשקות.
גילה והפסיכולוגים בפגישה בה היית תהו עם אבישג כבר הגיע
למעונות ומתי יתקשר.
- שלום.
- אהעסעיגעעעעההעגייייייעלככככככככככככככיננ...
- אני אבישג מהשירותי הפסיכולוגי של האוניברסיטה, ואתה ?
-עיגגגגגגגגגגגגגגגגגגגגגגגגגגגגגגגגגגגגגגעללל
- סליחה ?
- מה ?
- אני אבישג מהשירות הפסיכולוגי של האוניברסיטה, ואתה ?
- אבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבעעחיייייייייייייייייייייייייע
-
אהההההההההההייייייייייייייייייייייייייייייייייילללללללללללל
אבישג הסתכל באיש כמה דקות, והאיש לא פסק מצעוק.
אבישג התקדם לכיון קצה הפרוסדור,השומר עוד לא הגיע, בעודו הולך
לכיון הקצה צעקות האיש המרצה נשמעו מהוססות בטיפה, אבל לא
פסקו.
כשאבישג הגיע לקצה המסדרון הוא התקשר לגילה, שהפלאפון צילצל
גילה לא יצא מהחדר, היא נשארה וששמע שאבישג הוא שהתקשר, הצביע
ביד הפנויה שלה, זו שלא החזיקה בפלאפון, על הפלאפון.
- הוא לא מפסיק לצעוק ולא מגיב אלי שאני מדבר איתו הצגתי את
עצמי ושאלתי מי הוא והוא ענה סליחה והמשיך לצעוק.
- תתישב לידו וחכה שהוא יתעיף.
- בסדר.
אבישג התישב ליד הפרופסר ונתן לו לצעוק, כעבור בערך חמש דקות
פרופסור התישב אל מול אבישג. השומר עוד לא חזר.
- אתה רוצה לשתות ?
- מאד.
- שלחתי את השומר הוא בטח יבוא מהר, למה צעקת ?
- למה אתה שואל ?
- כי זה מענין אותי.
- כי אתה מחויב לזה.
- אתה לא סטודנט, אני רוצה לשאול אותך.
- אם אני לא סטודנט אני לא תחת התחום שלך.
- גם סטודנטים לא חייבים לענות , למה צעקת ?
- לא היית לי ממש סיבה, אבל התחלתי, וכבר לכלום אין סיבה אז
המשכתי.
- פעם היו לדברים סיבה ?
- מדהים איך שאתה פסיכולוג קיטשי.
- אותי מדהים שאני פסיכולוג.
- זה מה שהם שולחים לי.
- שלחו את " זה " לסטודנט, אני באתי.
- אשתי עזבה לפני חמש שנים, והילדים איתי, אתמול הראשון עזב את
הבית, הלך לצבא, והיא באה למסיבה שלו, מאיפה היא יודעת שאלתי,
הם דיברו תמיד היא והבנים, הם בוגדים בי, וכבר לא בבית לצעוק
עליהם, והיא היא עשתה אותי עצוב ומתגעגע והיא חוזרת ואין לי מה
להגיד ........... זה נורא מטופש לעשות את זה ככה.
- למה ?
- כי לך לא אכפת, ולי אין חשק לדבר.
- ואומץ ?
- אומץ לה יש והיא לוקחת את השני הקטן בית משפט והכול, הבנים
הם בגדו בי, הם סיפרו הכול, היא נעלמת לחמש שנים חמש שנים
אפילו לא מכתב בקשה לגט, ואני חשבתי היא מתה, ובבית של אמא
שלה, אמא שלה לא יודעת איפה, היא ידעה הכול, גם הבנים כולם
ידעו מאחורי הגב שלי, לא אומרים לי, ועכשו בית משפאט אב מכה,
אדם אלים, אני הייתי אבא שלהם והם אומרים אבא מכה, חמש שנים,
ילד בן 13 עשינו לו תבר מצווה לבד אבא ובן, ואחרי שנתים גם
לשני ואז נסענו, והיום הראשון בתיכון והשני בחטיבה, וצו גיוס,
ובגרויות, ואהבה ראשונה היא לא היית שם, איך היא מעיזה לקחת
אותם, אחרי שהיא לקחה לי את...., היא לוקחת לי גם את הבנים, אז
לא נשאר לי כלום, אין יותר סיבות זה לא משנה אם אני אצעק
- אז מה תעישה ?
- אני אצעק.
- ושתגמור ?
- חשבתי להתאבד אחרי שכולם ישמעו מה הכלבה עושה.
- ומה תעשה ?
- יש לי פה סכין אבל אני אחכה לתה שהבטחת לי.
- אולי תלך לדבר איתה ?
- היא לא מוכנה להקשיב ניסיתי להתקשר.
- ואולי תדברו עם פסיכולוג או יעוץ משפטי.
- היא אשתי , אנחנו לא צרכיים יעוץ משפטי.
- מה אתם צרכיים?
- לחזור חמש שנים אחורה.
- והילדים ?
- הם צרכיים כבוד לאבא שלהם, ולדעכת איפה זה הבית שלהם.
- ואתה ?
- הכול.
הם שתקו כמה דקות השומר לא הגיע.
- אז למה בסכין ?
- במה עוד ?
- אמרת שאתה רוצה שיסתכלו יש דרכים.
- סכין יש בכול מטבח.
- למה היא עזבה אותך ?
- למה שתשאל ?
- כי אכפת לי ?
- למה אכפת לך ?
- לא יודע.
- גם אני לא.
אחרי הפסקה הוסיף :
אחרי שהיא הלכה, הילדים הם היו היא, והם לא עשו את זה טוב, הם
לא עשו כלום טוב, לא היה אכפת להם שהיא בורחת הם גם עשו בעיות,
מבחנים ביצפר, הלכו מכות, שחכו דברים, איבדו דברים, הרבה בעיות
בביצפר, הם עשו לי קשה והם לא הפסיקו, ואז איזה פעם לא זוכר על
מה הגדול, הוא עשה משהו לא זוכר, וידעתי ידעתי שאם אני לא אעשה
משהו מיוחד הוא לא יפסיק, אני זוכר שהמורה הזמינה אותי לביצפר,
וחזרנו הביתה ואז הרבצתי לו אז שידע !, אבל פעם הבאה הוא שיחק
באש, הוא היה חייב לחטוף. והקטן הוא ניסה לעזור לו להגן עליו,
לשניהם הרבצתי באותה הפעם, והם הבינו סוף סוף, זה לא עבד עד
הסוף אבל גידלתי אותם טוב כבר צבע, וכיתה י"א, יש לי בנים
טובים, לפעמים היה צרייך להזכיר להם להיות בני אדם, ועכשו
בגללה השטן הזה, כול מה שהכנסתי בהם, כול מה שהם זה הלך.
- תמשיך.
- אני צרייך ללכת לשרותים.
- תבטיח שתחכה לתה לפני ש...
- תיהיה בטוח בזה.
אבישג היה המום הוא לא דמין את זה ככה, הוא לא עבר בחיים
אנליזות כאלה, בדרך כלל הוא שמע מישהו שרוצה לספר, מישהו משהו
אחר, הפרופסור הוא היה צרייך לספר, אבל לא רצה, הוא הפך את זה
למשחק, הוא רצה להתתקשר לגילה הוא צרייך אותה, אבל הפרופסור
יכול לחזור כול רגע ולראות,הוא פחד שיתקשר לגילה והפרופסר
יחזור ויפגע, הוא היה בשיא ההערנות שלו, זה המצב המפחיד ביותר
כזה שהוא חלם עליו שהתחיל ללמוד, כזה שפחד ממנו מאז נכנס
לשירות הפסיכולוגי לסטודנט. הוא חיכה שהפרופסור יחזור בלי
נועה, רק תפוף רגלים מהיר על הרצפה המלוכלכת של מעונות.
אחרי שהפרופסור עשה צרכיו, הוא חזר כמו שהבטיח, והתישב מול
אבישג.
- הרצפה פה קרה.
- אני מחכה לתה.
- ושיבוא נשתה אותו במקום אחר ?
- שיבוא הוא יסיפיק לחמם את שנינו.
- מה גרם לך לבוא עכשו ?
- הקש ששבר את גב הגמל ?
- אם אתה רוצה.
- המכתב
- מכתב ?
- ומי אתה אבישג ?
- מתמחה
- באיזה שכונה של העיר אתה גר ?
- גילה ד'.
- לא עשיר במיוחד.
- לא.
- וחברה ?.
- עזבה לפני חודש.
- אז אתה מרגיש כמוני ?.
- לא.
למה ?
- הגיע הזמן שתעזוב לא התאמנו והינו יחד כבר חמש שנים.
- למה היא עזבה ?
- היא גילתה שאני יוצא עם נערה בת 17.
- ובת כמה היא היית ?
- בערך 40.
- טיפה מוגר בישבילך לא ?
- הסתדר טוב, אבל היו חורים.
- חורים ?
- לפסיכולוגים אסור לדבר על עצמם עם מטופל.
מטופל ?
ושוב שתיקה, שבה שניהם חשבו לשניהם זה היה דבר חדש, אנליזה
רצינית ראשונה של אבישג, החיים של הפרופסור. הפרוספור שבר את
השתיקה, הוא היה ממוככר למילים וליחס, ולאבישג שנראה כאילו
כאילו אכפת לו.
- גם עם אשתי היו חורים.
- אשתך מה ?
- היו איתה בקשר חורים.
- אה
- מה היה שמה ולמה היא גמרה איתך ?.
- כבר אמרתי לך שבגדתי בה, ועוד אמרתי שאסור לנו לדבר על החיים
האישים שלי.
הם שתקו שוב, הפרופסור רצה לפרוץ לחיים של אבישג, הוא הרגיש
שוב סימפטיה בגלל אבישג ממנו.
עד שאבישג מלמל
- נעמה.
- גם לאישתי. נעמה גור.
אבישכג פתח את הפה, וזה הספיק, הפרופסור לא היה טיפש, הוא היה
פרנואיד, ועכשו אבישג היה האשם הוא שלקח מהפרופסור את חיו, את
אהבתו, אישתו, הסדר שלו, הוא שהפך אותו לאב מכה, לאב בתפקיד,
לאדם לחוץ, למריר ובעל רצון גדול לנקמה , הוא שהביא אותו לקחת
סכין לעצמו, סכין שבאותה הרגע שימשה לרציחת אבישג, בהפתע גמורה
כפיפה קדימה, וכניסה לאזור מפתח הלב, הפרופסור ידע מה הוא
עושה. ואבישג הוא היה המום, ולא ציפה לכלום, יגידו שפחד להיות
פרנואיד, יגידו שמת בשל עיורון לעתיד, בכול מצב הוא מת מהר
מאד. כבר באמבולנס.
לפסיכולוגים אסור לשתף מטופלים בחיים האישים שלהם.
והנה המכתב שנעמה גור כתבה לאבישג בזמן פרידתם :
אבישג יקיר, זו הפעם האחרונה שאני אקרא לך יקירי, זו הפעם
האחרונה שאקרא לך.
מאסת בי, ואני מצאתי מכך לקח, נכון אותה זקנה אני שמלמדת דרך,
פסע לא נכון.
דרכי היא כמו שיעד לי אלוהים.
אישה בכפיה, לא באהבה, ואתה היית ממתק, תשוקה של ממש, אבל
תשוקה לא נמשכת לעד, וכפיה חקוקה במוח האדם ולעולם לא תמחק,
כמו מצבה.
וזו המצבה לשנינו.
אני נגמלת ממך בשלבים מנפגעת בידע של בגידה, לבעלת רצון
לעזוב, הפכתי כותבת לך מכתב בו אומרת לך מילים אחרונות,
והמילים האחרונת ששמעתי ממך לא היו מיועדות לי אלא לאותה
הבחורה, ולמרות הצדק שמילים אלו הם גם בין שלבי הגמילה שלי אני
לא אקבל אותם כך, ובמילים בהם המכתב המצבה הזו תגמר, נגמר
אנחנו שלב אחרון, ואני אחזור לעברי, כאישה נשאה בכפיה.
ואגמור בלי כעס, יהיה בינינו שלום.
גילה התקשרה לפלאפון של אבישג אחרי שעה שאבישג לא דיוח,
הפסיכולוגים בחדר היו כבר בסוף הפגישה, לפלאפון ענתה אחות ל
בית החולים.
- הלו.
- סליחה כנראה טעות במספר.
- לא בטוח.
- זה הפלאפון של אבישג.
- מי את בשביל אבישג.
- אני עובדת איתו ומדריכה אותו.
- אם כך מה המספר של הוריו ?
- רק אמו בין החיים ואיני יודעת.
- הפקיד כבר יבדוק.
- פקיד מה קורה כאן ?
- אבישג מת.
- איך ?
- נרצח.
- איך ?
- משוגע באוניברסיטה.
גילה ניתקה את הטלפון בידים רועדות, בקול רועד היא סיפרה
לקבוצת הפסיכולוגים שמסביבה חבריה לעבודה.
אם קרה לך וקראת ספר אחר על כריסטוף רובין, זכר תזכור בודאי
כי היה לו פעם ברבור ( או לברבור היה כריסטוף רובין, איני יודע
מי היה של מי ) וכי הוא קרא לו בשם פו. הדבר ארע לפני זמן רב,
ושעה שנפרדנו לקחנו אתנו את השם, שכן האמנו כי הברבור לא ירצה
עוד בשם זה. והנה כי כן, שעה שהדב אמר לנו, כי רצוי שיהיה לו
שם מיוחד, אמר כריסטוף רובין תיכף ומיד, בלי לעמוד ולהרהר, כי
שמו יהיה מכאן ולהבאה - פו הדב, וכן היה. וכשם שהסברתי עד עכשו
את החלק שנגע לפו כן הסביר להלן את השאר.
לא יתכן שתשהו זמן רב, ולא תלכו-לגן החיות. יש מבקרים בו והם
מתחילים את הבקור מראשית הגן, זו המכונה " כניסה " והם נחפזים
והולכים בכול כחם עד שהנהם מגעים לקצה השני הקרוי " יציאה ",
אבל החכמים שמבקרים נגשים ישר אל החיה האהובה ביותר עליהם,
ונצבים שם. הנה כי כן, שעה שכריסטוף רובין הולך לגן- החיות,
הוא נגש למקום שבו מצויים דבי הקוטב, והוא לוחש דבר-לשומר
השלישי משמאל. השערים נפתחים, ואנו מטילים במבואות אפלים ואנו
עולים במדרגות, עד שאנו מגעים לכלוב המיוחד, והכלוב פתוח,
וצועד מתוכו משהו מצבע חום ובעל פרוה ובקריאה " הה, דב דבי ! "
נופל כריסטוף רובין לתוך זרועותו. שמו של דב זה הוא ויני,
והדבר מוכיח כי זהו שם ההולם את כול הדובים, ואיננו יודעים אם
נקרא כן על פי שמו של הדב שלנו, ויני פו, או שלנו נקרא כן לפי
הדב בגן החיות. היה זמן שידענו זאת, אלא שבנתים שחכנו ...
פו-הדב א.א.מילן - הקדמה
גילה לא בכתה, אחרי השיחה התנצלה מחבריה הפסיכולוגים ויצאה
לשרותים, שם שתפה פניה אבל לא בכתה, היא היית מבולבלת, לא ידעה
אם זו היא שגרמה לרצח בהנחיות שגויות, המון מחשבות עמדו על
המון מחשבות, וגילה לא יכלה להתרכז בהם אז היא הדחיקה, התרכזה
במה להגיד בנימוס לפסיכולוגים על הרצח של מישהו בלי לחשוב מי
נרצח, באיך היא תחזור הביתה מהר יותר, ואסרה על עצמה לבכות
אפילו ניסתה להעסיק את עצמה בלמה רוצה לבכות, אבל אסרה על עצמה
בקול תקיף בתוך הראש, אמרה לעצמה : " את כבר לא ילדה קטנה אין
לך מה לבכות".
גליה חזרה לביתה מאוחר באותו הלילה, היא הורידה נעלים ונכנסה
לחדרי ילדה לתת להם נשיקות ללילה, האחרונה שקבלה נשיקה באותו
הסבב היית שרי, שרי הייתה הבת הבכורה של גליה, גילה היה 17,
הנשיקה העירה את שרי, אבל היא לא פתחה עינים עד שגליה יצאה
מהחדר, היא לא רצתה שגליה תדע שהעירה אותה, שגליה יצאה שרי
הסתכלה בשעונה השעה היית שתים, שרי לא הצליחה להרדם היא הקשיבה
להוריה שדיברו בסלון.
- למה חזרת מאוחר גליה ?
- אבישג נרצח.
- מי זה אבישג ?
- סטודנט שלי.
שרי לא הקשיבה יותר היא פרצה בבכי חנוק מתחת לכרית ולסמיכות,
בכי כואב שלא פסק כול אותו הלילה עד שנרדמה, ובבוקר עשתה עצמה
חולה, ונשארה בבית לבכות, ושכולם חזרו היא הפסיקה, היא היית
מיובשת והובלה לבית חולים, אותו בית חולים אליו אבישג הובל
כשבתחילת הדרך נלחם על חיו בלי לדעת כיצד, ובאמצע כבר מת קר
חסר דופק מלא חיים שאנשים הנפיחו בו.
להלוויה גילה הלכה לבד, היא לבשה שחור, הורידה ראשה מטה, ניחמה
את האם, אבל לא בכתה, התרצצו לה מחשבות על כמה מגעיל בית
הקברות, ועל הבוץ שיש פה גם בלי גשם באותו היום, ועל הרוח, ועל
הנוף, ועל הכפר הערבי והקורן שבו שצועק עכשו כמו כסיל והורס את
הנוף, הכול חוץ מהדרך שאבישג מת. ועל האם שממררת מול הקבר.
והאחות שלבושה שחורים.
בשבעה גם ביקרה, הביא אוכל שעשתה במיוחד כי ידע שהאם והאחות לא
יכולות לצאת לקנות, שם שמע מהאם הממררת את הפרטים.
- ... טיפל בפרופסור ככה אמרה המשטרה, פרופסור לספרות, פרופסור
?. הפרופסור חיה חסרת בינה הגיון אנושות, ולקח סכין שבה כנראה
התכון להתאבד, משיגענה משיגענה לוקח לי בן, או אבישג , הוא
התנפל על אבישגי, כמו חיה התנפל עליו, והכניס את הססססס...כין
למפתח הלב שלו, הוא מת, הוא מת עוד לפני בית החולים. הוא מת.
גילה חיבקה את האם שבכתה חזק, היא דאגה איך לנחם את האם
לעובדות שלמדה ממנה תתפנה, כך החליטה אחר כך. היא לא התפנתה
לטפל בעובדות האלו אחרי שעזבה היא לא אמרה לעצמה שהיא היית
צריכה להגיד לו שבפרופסור לא מדברים, אבל בפנים היא חשבה שהיא
היית מרוצה מהמקרה ושרצתה לשמוע בסקרנות שלה ובגלל זה הוא מת,
נרצח. היא הכירה פרופסר לספרות חשבה שאם תראה אותו תחקור אותו.
לא יצא לה לראות אותו באוניברסיטה.
הפרופסור, נשפט על רצח, ועל הכאת הבנים שלו ונגזר עליו מאסר
עולם, הוא התוודה בכול מול בית המשפט, לא היה אכפת לו, מבחינתו
החיים כבר נגמרו, ולא היה לו מה לחפש בחוץ או בפנים, כשישב
בבית הכלא היה שקט עשה מה שאמרו לו כי ידע שככה פשוט יותר, לא
רב עם אף אחד, לא לקח סמים, לא היה חיי, אבישג עוד חיי לאנשים
בראש.
נעמה גור קיבלה את הבנים, הם השכירו דירה גדולה בירושלים, הבן
הגדול שירת בצבא - קרבי ובקושי ביקר בבית, היה לו קשה הוא
האשים אותה איפשו, הוא התגעגע אליה כול השנים שהם היו עם אבא,
והיא חוזרת, היא חוזרת שההוא הולך, הוא היה קשוב ומנומס בבית,
אבל בפנים, הוא נפגע מנעמה, הוא חשב שהיא שונאת אותו, האמין
בזה, וזה כאב לו. והבן הקטן הוא נשאר בבית, הציונים שלו עלו,
האופי שלו השתפר, הוא ניהיה אדם, והיה פחות אלים לסביבה, שניהם
נשארו ממושמעים. הם קיבלו את שם משפחתה של האם.
כעבור שנה בבוקר יום ראשון הפרטים המלאים הגיעו לגילה, הפרטים
כללו את השם של הפרופסור.
המזכירה מסרה לה קלסר.
- זה על אבישג.
- אבישג ?
- איך רצחו אותו המשפט של הרוצח נגמר.
גילה לקחה את הקלסר, אותו היום היה לה זמן לקרוא בו.
טיק משטרה בנידון העברה : רצח.
המאושם : פרופסור בינצה קלפופרוס.
גליה פסקה לקרוא היא הכירה את הפרופסור, היא לא היית מנחשת שזה
הוא, היא היית המומה, היא החליטה היא החליטה לשים את הטיק
במגירה ולהמשיך מאוחר יותר. היא דחפה אותו למגירה התחתונה, ולא
נגע בו יותר.
הפרופסור לא דיבר עם הבנים שלו כול השנה הראשונה.
אבל ביום הולדת שלו בשנה השניה הוא קיבל מהם כרטיס ברכה.
" מזל טוב ליום הולדתך " כול תוכנו, אפילו לא אבא.
הבנים לא רצו לשלוח אותו, אבל האם הכריחה אותם, היא אפילו לא
ידע למה היא מכריחה אותם, אבל היא הרגישה, היא ידעה את מי הוא
רצח וכעסה, אבל היא הרגישה היא הרגישה המון כעס כאב, אבל זו
היא, והיא פחדה להסיט את הבנים נגדו, היא פחדה שהיא הולכת נגד
אחת הדרכים שהיא מטיפה, היא לא רצתה, היא לא רצתה שלבנים יהיה
יחס עם אביהם, היא רצתה שיהיה להם אבא, היא הסבירה להם, שהוא
אבא שלהם, והם אמרו שהם יודעים ולא שוחכים.
זו היית הפעם היחידה שהם דברו על אבא עד אז.
כבר עברו שלוש שנים.
שרי כתבה:
יש ימים כאלה שהבם זה הכי גרוע. בעצם אלו הימים היחידים שגרוע
בהם השאר זה החיים.
אין לי מושג מה הסיבות שדווקא הימים האלו הכי גרועים, אבל
מרגישים את הקור כבר בבוקר במקלחת.
שאין כוח לעמוד אז יושבים כפופים, נותני למים לעבור על הגוף,
לשתוף את השמחה, ולהכות, להכות באופי. וזה נפלא זה משחרר, אני
כבר לא צרייכה להרגיש אשמה בשמחה, אני עדיין מרגישה. במקלחת
כזו כול כך רוצים לצרוח, אבל אי אפשר, אסור לצרוח בתוך הבית.
ואז שיוצאים מהאמבטיה, והולכים למרפסת השרות לקחת מגבת,
מרגישים מיליון ליכלוכים חדשים נדבקים לרגלים.
ואחרי זה כשנכנסים לחדר, ללבוש את החולצה, ולובשים אותה,
מרגישים את הפתק מגרד ומחורר בגב. ושגומרים להתלבש שוחכים מה
לעשות.
זה מפחיד ששוחכים מה לעשות.
ושעומדים שם מנסים להזכר בצעד הבאה, הפתק בגב שורט יותר.
ושנזכרים לאן צרייך ללכת, מה לעשות, תמיד מאחרים, והכול הולך
איטי יותר.
בימים כאלה בשבוע כלום לא משנה.
אפילו לא הקשר.
שרי התחילה לצאת עם יואב, הוא היה מבוגר ממנה בשנה בדיוק גמר
צבא, היא אהבה אותו מאד, אחרי חודש היא שכחה איך הם הכירו,
יואב לא שכח אבל הוא לא דיבר על זה, הוא לא דיבר הרבה בכלל הוא
חייך, הוא תמיד חייך לשרי, והיא מצאה זהב בחיוך שלו.
אחרי חצי שנה ביחד יואב הציא לה להתחתן, הוא לא ידע למה, הוא
אהב אותה, אבל היה, היה משהו ... והוא הרגיש אותו אבל לא יכל
לתת לו מילים, והוא החליט שזה סתם פחדים, הוא החליט שהוא אוהב
את שרי כמו שהוא לא אהב אף אחת לפני, אולי זה היה כי שרי הייתה
החברה הראשונה שלו.
ושרי היא שהיא היית ילדה קטנה, היא החליטה שלהתחתן זה מטופש כי
אם היא אוהבת מישהו היא לא צריכה ניר להוכיח את זה, היא לא
צריכה להוכיח את זה רק להרגיש, זה השיעור ש... , לימד אותה.
היא אהבה את יואב, אבל לא אהבה כמו האהבה הכי חזקה זו שרוב
האנשים מתחתנים בגללה, אהבה כזו היא חשה לקבר, בגלל זה היא
החליטה לקחת את המסמכים, שלא תלך, שתיהיה שמחה, או ככה קיותה
ורצתה.
אולם קולנוע בירושלים.
- שרי בואי נצא.
- למה יואבי ?.
- לא בא לי להשאר.
- בסדר.
הוא הרגיש ממש לא נוח באותו לילה כול הרגשות בלי השם רצוו לו
בראש, והם הביאו לו הרבה חששות, הוא הרגיש לחוץ ולא רגוע ורצה
לזוז ללכת.
הם יצאו מהקולנוע וטילו בתלפיות.
- הסרט לא היה טוב כול כך בכול מצב.
- לא ביקשתי לצאת בגלל הסרט.
- אז אתה מרגיש טוב ?
- כמה טוב שאני יכול.
- יואבי מה קרה ?
- עוד לא יודע, תדברי טיפה עליך, אני מתגעגע לשמוע עליך.
- קיבלו אותי היום לפקולטה למשפטים.
שרי לא הרגישה ממש בנוח להגיד את החדשות שלה ברגע שיואב
הרגיש מה שהוא הרגיש והיא לא ידע, אבל זה היה הדבר הכי חשוב
שלה כרגע, והיא שמרה כול היום, ועוד אפילו לא סיפרה לאמא שלה.
והיא ידעה שאם יואבי ירגיש באמת רע הוא היה מבטל, או אומר לה.
הם הלכו בשתיקה.
- שרי תתחתני איתי ?
- מה ?!!!
- תתחתני איתי ?
הם המשיכו ללכת בשקט.
הם הלכו את כול הרחוב והגיע לרחוב הראשי מה שלקחח להם בערך חמש
דקות, ואז שרי אצרה.
- אני אתחתן איתך.
ההחלטה היית מהירה, אבל שרי ידע שזה הכי רחוק שהיא תואהב
מישהו, חוץ מאותו הקבר, היא לא ממש זכרה את ה... את מי שהיה
קבור שם, היא שחכה איך הוא נראה והיו לה רק שני תמונות, אבל
היא זכרה את כול מילות החוכמה שלו, ואת ההבטחה שיום אחד,
ואז...
- תודה.
הם המשיכו ללכת.
שהגיעו לסוף הרחוב הראשי החליטו לחזור לקולנוע ולסוע חזרה
הביתה. הם עוד לא דיברו על הסידורים.
בחניה הטלפון של שרי צלצל זו היית גילה.
- שלום מתוקה מה שלומך ?
- מצוין אמא.
אמרה בקול מתרגש.
- מה קרה ?
- קיבלו אותי לפקולטה למשפטים.
- וואו באמת סיבה לשמוח.
גילה תמיד חזתה ששרי תיהיה פסיכולוגית, היא לא אמרה את זה אף
פעם, שרי היית הבת היחידה של גילה, ולמרות שגילה לא הודתה בזה
היא קיוותה שתהפוך לפסיכולוגית, היא רצתה אותה מסודרת עם בית
טוב בדיוק כמו אמא שלה כמוה, היא אהבה אותה יותר מכול הילדים
שלה, היא גם הייתה נוקשה אליה ביותר.
- ואני מתחתנת עם יואב.
- חכי אני אקרא לאבא
את ההכנות לחתונה הם עשו מהר תוך חודש שרי כבר עברה לדירה של
יואב, תקופת האירוסין נקבע לחצי שנה, והחתונה נקבע ל22
באוגוסט.
הוא הפך את הצנצנת שוב. היא היית נפלאה. יוצאת מן הכלל. אך זו
היית צנצנת דגים.
המדריך לטרמפיסט לגלקסיה - היו שלום ותודה על הדגים - דוגלס
אדאמס
יום החתונה
זה לא רגיל שאישה שהופכת כלה טריה, ברגעים האחרונים לפני
החופה, תכתוב :
האשמה הזו לא יוצאת וככול שאני מודה בה יותר היא נכנסת עמוק
יותר.
עמוק לתוך הנשמה.
ישמור אלוהים איך אני עושה דבר כזה, דבר כזה נגד כול החוקים.
סוף סוף מתמרדת מול עצמי - כלבה.
וגם אחרי שהרגש האמיתי מביא אותי לדף, הוא לא נח, אני עדיין
מרגישה בפנים את גודל החטא שאני מבצעת :
חטא הנפש חטא הבגידה חטא השכחה חטא לכבוד חטא של אופי חלש
רצח האהבה כמו שמצתיירת בי.
אסור לי.
הטרוף שהוא מרגיש אשם בזמן שהוא צרייך לחגוג את רגעי השמחה
הגדולים של החיים שלו.
שרי כתבה את זה, ואחרי שכתבה קראה. וכשהעינים שלה עברו את
המשפט האחרון הם נהפכו אדומות, נפוחות, רטובות. התיפחויות
כואבות ועמוקות עלו מפיה, היא ניסתה לכווץ את שרירי שפתיה
ולסגור את הפה הזועק, אבל לשוו, וכבר לא היה לה אכפת.
ישובה על מיטה זוגית בחדר במלון, ישיבה מזרחית, שגופה העיליון
מתכפל לעבר גופה התחתון, שמלת הכלה שהתאימה לה כול כך יפה,
והייתה מלאה שכבות ושובלים התפרסה סביבה על המיטה. שער שסודר
בקפידה התקמט, האיפור שעל פניה נמרח עיפרון שחור נמתח לה על
האודם בלכים, והצללית החומה הפכה אפורה, האודם שעל שפתיה הרכות
דהה.
שרי בכתה כמו ילדה קטנה.
גליה שמע את ביתה הבוכה מהחדר שליד ורצה לנחם את הבת.
בקול רך וליטוף על הגב אמרה :
- כולם מתרגשים ביום החתונה אל תדאגי.
-אהההההההההההההההההההההה
-שששששש.. ספרי לי ממה את מפחדת.
ושרי לא ענתה היא היית נתונה למחשבות שחלפו בראשה :
שאתה הלכת לקחת לי את החיים, אני בוכה באבל בכינה, בצער, והיא
חושבת שאני מפחדת, אף פעם היא לא הכירה אותי, היא הכירה אותך.
אחרי חצי שעה הבכי נדם, ושרי הוציא המון כאב שהיה תקוע בה המון
זמן, כאב שגדל משאריות כאב.
היא היית מוכנה בזמן לחתונה.
החתונה התקיימה באולם פתוח בנמל תל אביב הישן, מול הים, השעה
היית שש בערב, והשקיע והגלים היו הרקע, מדי פעם ירדו טיפות.
רוב האורחים כבר הגיעו, נעמה גור אם החתן, וגליה אם הכלה עמדו
בכניסה מקדמות מבקרים, מתלחששות בין עצמם בחיוך.
החתן יואב עברו בין השולחנות וחיכו לאורחים, דיברו עם חלקם.
שרי הייתה בחדר מאחור מספרת לעצמה בלחישה כמה יהיה לה טוב סוף
סוף.
אב הכלה ישב על שולחן עם כול החברים שלו לעבודה, והתגאה בביתו.
אב החתן היה צרייך להגיע רק לחופה בלוי שוטרים סמוים.
אף אחד לא ידע מי אב החתן או ראה אותו, הסיפור על הרצח והכלה
היה ידוע אבל לא הפרטים, אף אחד לא רוצה לדבר על דברים כאלה.
השעה הייתה שש וחצי, ומכונית משטרה חנתה מול האולם, מהמכונית
יצא אדם מבוגר לבוש חליפה, בידו היה צ'יק שמן, ולידו הלכו שני
אנשים עם נשק, הוא היה בחופשה כך אמרו, חופשה מיוחדת, ההתנהגות
שלו היית טובה ואף אחד לא חשש שיברח.
ויואב כבר התכונן לחופה, גליה ונעמה עוד עמדו בכניסה.
האסיר הובל בחניה, נעמה שזיהת אותו מרחוק לחשה לגילה.
- זה הוא
וגילה תפסה בידה של נעמה והחזיקה אותה חזק, נעמה הסתכלה על
גילה, היא אהבה אותה, היא היית כמו חברה טובה מהמשפחה, לנעמה
לא היה דבר כזה, נעמה חיכה, היא ידע שבשבילה החתונה אומרת
זמנים טובים.
האסיר התקרב, וגילה זיהתה אותו והחלה לרעוד.
- אני חייבת ללכת לשרותים, תסלחי לי ?
- בוואדי.
- אני אלך ישר לחופה.
נעמה לא רצתה שהיא תלך, אבל גילה הלכה מהר לשרותים, גילה זיההת
את האסיר.
אחרי שני דקות בשרותים גילה שתפה ידים והעבירה אצבעות רטובות
על הפנים, מנקה שחור שיכל להמרח, מחזקת איפור, מישרת השרשרת,
והלכה לקרוא לשרי לחופה. יואב הלך לקרוא לאבא של שרי, האסיר
הלך לחופה והשוטרים התישבו בשולחנות שלצד החופה. נעמה הלכה
לחופה עם חיוך שמח על הפנים, היה קשה לה להפוך את החיוך הזה
לאמיתי אבל הוא היה אמיתי מלא בשמחה.
כולם הסתדרו במקומות ושרי התחילה ללכת לחופה על השביל האדום
שלצידה גילה.
החופה היית מוכנה והרב היה שם עומד מוכן להתחיל שרי וגילה
נעמדו במקומות שלהם.
כול האורחים התקבצו סביב החופה מביטים בקנא בבכי, בשמחה, בחתן
ובכלה, בגאווה, ובהרגשת התבגרות, חברות של שרי הפסיקו לרגע
לחשוב על הזר, והסתכלו על שרי עומדת בחופה, העינים השחורות שלו
היו בולטות בפנים הלבנים, השער שלה פולש לצידי הפנים ומשוחק על
ידי הרוח.
שרי לא הסתכלה על יואב היא הסתכלה בסובבים מקשיבה לכול נשימה.
היא ראתה את תנועת השפתים של גילה שהעידה שתדבר המקרופון היה
כבוי וגילה לחשה, היא דיברה לאבא של יואב, לאסיר.
- מה שלומך מאז שרצחת את אבישג ?
נעמה גור הסתכלה בפליאה בגילה, והחלה לרעוד.
האסיר חייך.
הרב כבר שאל את יואב ועכשו הוא שואל את שרי.
- תתחתני איתו ?.
שרי תתחתני עם מי שרצח את אבישג ? |