מילה שמסומן לידה מספר - ראה במילון המושגים שבסוף הסיפור
לאמא בכלל אמרתי...
לאמא בכלל אמרתי שמישהו חולה ושאני צריך ללכת להחליף אותו
בסוף שבוע. מבחינתה הייתי עדיין בחברון, היא לא ידעה על
העלייה המתוכננת של הגדוד צפונה. מכיוון שידעתי שאני לא אוכל
להתקשר משם אז התירוץ שמלכתחילה נתתי לה זה שאני עושה סבב
הדרכות מע"רים (1) בפלוגות בחברון ושאין שם קליטה - והיא
קנתה את זה. קצת תמוה שאמא שלי, שהיא עיתונאית בידיעות
אחרונות, קנתה את הדבר הזה. כנראה שאיפשהו היא רצתה להאמין לי
ושכנעה את עצמה ביחד איתי. למרות הקושי בלשקר לה ולאחותי
ידעתי שזה הכרחי. עד שאני לא אצא משם, בין אם זה ברגל,
באלונקה או בשקית של זק"א - אסור להן לדעת.
אני באותה תקופה הייתי כבר עם יותר מרגל אחת בחוץ - שלושה
שבועות לפני עזיבת הגדוד. לא שהייתי אמור להשתחרר, נהפוך הוא
- הייתי אמור להתחיל קורס טיס כותק"ץ (2) וכל העניין הזה של
לבנון בא לי ממש לא במקום, והחזיר לי חזרה את השביזות (3)
לחיים.
בכלל אני ושביזות לא כאלה חברים טובים. כשיצאתי לקורס חובשים
בסוף אימון מתקדם (4) חשבתי שנפטרתי ממנה לתמיד. אמנם
עכשיו, יחד עם כל עניין הלבנון, היא חזרה ובצדק - מחייל חפשן
(5) סטייל "גבעת חלפון אינה עונה" הייתי צריך לעשות סוויץ'
לחייל בסטייל "להציל את טוראי ראיין", וזה לא קל.
מירוץ משוכות.
העלייה צפונה לאימון בבא"פ (6) אליקים הוקדמה בסוף מיום שבת
ליום שישי, מה שהעלה לי עוד יותר את רף השביזות בכך שהפך את
סוף השבוע בבית לאפטר קטן שתחילתו ביום חמישי בלילה וסופו בכך
ששלייפר, הדוקטור של הגדוד (שהוא גם הקצין שלי), בא לקחת אותי
מצומת רעננה בשבע בערב למחרת. לזכותי ייאמר שהספקתי הרבה בבית
- ישבתי עם מ' בים עד הבוקר ושעתיים אחר כך חגגנו לאמא
יומולדת במסעדה בהרצליה. דבר אחד אני כבר אגיד לכם מראש: לא
היה רגע בכל המלחמה שפחדתי ממנו כמו שפחדתי באותה ארוחת בוקר.
"הפחד הוא רגע לפני", אומר אביתר בנאי, יש בזה משהו. בשלב
מסוים בארוחה אמא לקחה אותי לטיול על החוף וכהרגלה אמרה לי
כמה היא אוהבת אותי וכמה אני חשוב לה, אבל השיא הגיע כשהיא
סיפרה לי על חלום שהיא חלמה על אבא שלי זכרונו לברכה. היא
סיפרה שהיא ראתה אותו בתוך הים, עולה ויורד בין הגלים ואומר
לה שתשמור עליי ושתהיה חזקה. בחיים שלי לא התאמצתי לא לבכות
כמו שהתאמצתי שם.
כבר כשנכנסתי לרכב של שלייפר הרגשתי הקלה מסוימת. כאילו בין
הפחד עצמו לדבר שאתה מפחד ממנו יש משוכות, שבכל פעם שאתה עובר
אחת מהן אז יורדת לך אבן קטנטנה מהלב, ואז כשאתה מגיע אל הדבר
עצמו זה כבר לא מפחיד.
אימון בבא"פ אליקים.
נוסעים צפונה ומגיעים בלילה לבא"פ אליקים, עברנו עוד משוכה.
הלכנו לישון בשטחי אש ובבוקר התחלנו אימונים של לוחמה בשטח
פתוח ובשטח סבוך אשר הועברו על ידי מילואימניקים של אגוז. כל
כך קינאתי בהם שהם רק מעבירים את האימונים ושהם לא מרגישים את
המועקה שאני מרגיש עכשיו. וכן, הרגשתי מועקה אדירה, הייתי
חייב להוציא את זה איכשהו, אבל פחדתי שבזה שאני אכתוב אני רק
אעצים את זה וזה ישבור אותי, פחדתי להתעסק עם המפלצת הזאת
שבתוכי. בסוף נשברתי וכתבתי:
22.7.06 - בא"פ אליקים (מקור):
אני כבר כמה ימים מדבר לעצמי בראש בשפת כתיבה, מה שדורש לקחת
מיד מחברת ועט ביד ופשוט להתחיל לשפוך. אבל אני פחדתי, פחדתי
שזה רק יעשה אותי עוד יותר שבוז לחפור ולגעת בנקודות שמציקות
לי על המחברת. אני אוכל סרטים, סרטים קשים. אני נהרג, אמא
בוכה, חברים בהלם. אני גם דואג לרון. הדבר שאני הכי רוצה
עכשיו זה שכל המלחמה הזאת תיגמר ואני והוא נשב יחד ב"יונס"
(מסעדה) ונריץ חוויות ותיאורים על מה שכל אחד הרגיש וחשב.
בין
היתר אני אתן לו לקרוא את זה.
עוד סיבה שאני מפחד מהכתיבה זה "מטעמי אירוניה". אני לא סגור
כמה המושג הזה באמת קיים אז אני בכל זאת אנסה להסביר אותו:
"מטעמי אירוניה" זה כאילו מכלול דברים שקורים, שאחריהם צפוי
ומתאים שיקרה משהו אחר. נגיד אם אני כותב עכשיו יומן מלחמה
שכזה, זה ממש מתאים שאני אמות ואז ימצאו אותו. ובכלל העובדה
שאני סוג של בן יחיד למשפחה חד הורית (למרות שיש לי שתי
אחיות) בכלל הופך את סיפור המוות שלי למין טרגדיה שאירוני
שתקרה.
אני מפחד, הכל פתאום מתגמד לעומת הפחד הזה שלי. אני מרגיש
כאילו "פיק ברכיים" אחד גדול בכל הגוף. הפצועים, ההרוגים,
התקשורת, אמא שלא יודעת בכלל שאני עולה לשם. קשה לי עם זה,
אני גם בכלל לא רוצה להילחם. אין בי את היצר הזה, אולי
מלכתחילה לא הייתי צריך "להתנדב" לחטיבה הזאת. הייתי צריך
להגיד שאבא שלי התאבד ושאני רוצה להיות ג'ובניק.
אני שומע מטוסי קרב עוברים וזה כל כך רחוק ממני. נשארו לי
עוד
שלושה שבועות בגדוד ואז לצאת לדח"ש (7) ולאחר מכן להיכנס
לקורס טיס, אבל אני מרגיש שזה רחוק מאוד, יותר רחוק מאי פעם.
יש הרבה סיכויים שגם אם לצורך העניין אני לא אפצע או אמות אז
לפחות תלך לי השמיעה. זה גם חלק "מטעמי אירוניה": מתאים לי
למות שלושה שבועות לפני שאני הולך לקורס טיס - כותרת ענקית
בעיתון: "שלושה שבועות לפני קורס טיס" ותמונה שלי. אין, אני
פשוט מרגיש שזה מתאים שזה יקרה. אני על הפנים, אני שבוז...
מה
לעשות, אני לא חי"רניק. אין לי את הרעל של להסתער ולהרוג.
אני
מקווה שהדבר היחידי שאני אצטרך לעשות זה לטפל בפצועים.
ה"אפטר" האחרון בבית היה קשה. הייתי עם מ' בים עד הבוקר,
שתינו יין ושכבנו. בבוקר העירו אותי לאחר שעתיים שינה
שלפניהן
הספקתי לנגב את הפיפי של פודינק, הכלב שלנו, מהרצפה ולהוריד
אותו קצת למטה למרות ששם כבר לא נשאר לו מה לעשות. הייתי
הרוג
עם בחילה והאנגאובר, הסתכלתי על הפלאפון וראיתי הודעה
משלייפר
שעולים היום ללבנון. איזה סרט. הלכתי ליומולדת של אמא בבוקר
במצב רוח ממש רע. אף אחד לא ידע מה יש לי, רק אמיר ויעל
ידעו.
היה לי קשה וניסיתי לשחק אותה כאילו זה סתם בגלל שאני עייף.
השביזות אוכלת אותי, הולכים למות כל כך הרבה אנשים. למה לא
ממשיכים לפעול מהאוויר ובעזרת יחידות מיוחדות? הכל שם ממולכד
וגם ככה רוצים בעיקר להשיג כוח הרתעה. איזה שביזות, אני לא
יודע מה לעשות. אני פוחד ואני יודע ותמיד ידעתי שאם לי קורה
משהו אני לוקח את אמא שלי איתי.
נכתב באותו יום אחר כך במצב רוח שונה (מקור):
כל ידיעה חדשותית עושה לי שינוי שינוי במוד המחשבה. פתאום
שמעתי שנכנסו כבר כוחות שריון, מה שמראה שאולי לא אנחנו נהיה
פורצי הדרך - מנחם? כן, קצת מרגיע. חלאס, אני רוצה כבר לראות
איך זה הולך שם... מלחמה כוללת? פח"ע (8) פה ושם?
סטטיסטית,
מה הסיכויים שלי למות? מעצבן אותי שאני לא יודע כלום על
פרישת
הכוחות שם ועל איך שהדברים נראים.
ממלכת חוסר הוודאות.
אפשר לראות את המצוקה הנפשית שהייתי בה דרך הכתיבה, כן -
מחשבות של פחדן עלוב אבל זה אולי מאחד הרבה חבר'ה שבקרבי - הם
יכולים לפחד, לבכות, לרעוד אבל לבסוף את העבודה שלהם הם יעשו.
ניתן לראות שבחלק השני שנכתב יותר מאוחר הייתי קצת יותר רגוע,
זה הדבר שהיה הכי שכיח אצלי לאורך כל אותה תקופה - שינויי מצב
הרוח: פתאום אתה שומע משהו מעודד אז אתה נהיה אופטימי, ואז
כשאתה שומע משהו לא מעודד אתה שוקע חזרה ביגון עמוק. בוא ניתן
לתופעה הזאת שם - בואו נקרא לה "חוסר ודאות". אני אחד שקשה לו
מאוד עם חוסר ודאות, יש אנשים שיותר קל להם להגיד "קה סרה
סרה" אבל המוח שלי לא מתוכנת לעבוד ככה, המוח שלי חי ונושם את
העתיד, וכשהעתיד לא ברור חובה להיתפס במשהו. בדרך כלל במצבי
יום יום אני לוקח את השמועה שנשמעת הכי משביזה ומחליט שהיא
הנכונה (ככה אי אפשר להתאכזב), אבל הפעם חייבים לשמור איכשהו
על מורל, אז בכל פעם האמנתי לשמועה האופטימית יותר ואמרתי
לעצמי שגג נתאכזב, גם ככה המצב בקרשים.
"הפציעה".
הסתיים האימון בבא"פ ושמנו פעמינו צפונה לעבר נקודת ההתארגנות
ביישוב דישון. בדרך עצרנו כל התאג"ד (9) אצל חבר מהמחלקה,
אכלנו צהריים והתקלחנו. שוב חזר הפחד הנורא, דילגנו אולי
משוכה אחת לאחור. שם גם רכשתי צלקת חדשה, סיפור די דבילי שגם
כנראה יש לו קשר למצב שהייתי בו: באתי להתגלח עם מכונת הגילוח
שלי ומשום מה לפני שהצמדתי אותה אל עור הפנים, הורדתי ממנה את
הסכינים והצמדתי אליי רק את הפינים המסתובבים. נחתכתי מעל
השפה. חתך קטן, לא רציני, אבל עדיין תמוה כל העניין - איך
יכול להיות שהייתי כל כך אסטרונאוט?
הגענו אחרי הצהריים ליישוב דישון, ושם התארגנו על כל הציוד.
עדיין לא ידענו מה בדיוק הולך להיות, כל מה ששמענו זה שיש
דיבורים על כניסה וכיבוש של כפר. בדיעבד התברר שלכפר הזה קראו
בינת ג'בל. הקצינים הלכו לקפ"ק (קבוצת פקודות), הפאראמדיק
(10) ורופא המילואים הגיעו והתחלנו לסדר את הציוד לקראת
הפעילות.
הכנות לכניסה.
במלחמה הזאת המושג תאג"ד שינה קונספט. תאג"ד זה בעצם ראשי
תיבות של תחנת איסוף פצועים גדודית, דהיינו מין אוהל כזה
שנמצא בערך קילומטר מהחזית ואליו מרכזים את כל הפצועים לקבלת
טיפול מהרופאים ומהחובשים. אבל במלחמה הזאת, שמבחינה טקטית
הייתה שונה, היה גם צורך בשינוי השיטה של התאג"ד. אז במקום
לשבת באוהל קילומטר וחצי מאחור התחלקנו לחוליות רפואה כאשר כל
חוליה הולכת עם פלוגה. לכל חוליה יש חובש עם ווסט חובש וקשר,
רופאפאראמדיק עם ווסט רופא ועוד חובש עם ווסט חובש ותיק
"לאו", שבו יש את כל שאר הציוד (אוכל, מים, בגדים...). אני
הייתי בחוליה עם הדיה, החוג"ד (חובש גדודי) הטרי של הגדוד,
ואלינו הצטרף הפאראמדיק השבוז שנשלף היישר מהאזרחות. הדיה סחב
את הקשר ואני את התיק (הכבד מאוד). הפלוגה שאנחנו הצתוותנו
אליה הייתה "הפלוגה המבצעית".
כשהסתיים הקפ"ק התיישבנו כל גדוד 890 על הדשא כדי לשמוע את
דברי המג"ד. האמת היא שאני לא זוכר בדיוק מילה במילה מה שהוא
אמר, אבל תכלית דבריו הייתה זאת: "הפעולה שאנחנו יוצאים אליה
אמורה לצמצם את ירי הקטיושות למדינת ישראל, הולכים להשתלט על
כפר שנקרא בינת ג'בל. זה הולך להיות לא פשוט, החבר'ה האלה זה
לא כמו בשטחים. כמו כן הכניסה כרגע היא ל72- שעות אבל היא
יכולה להימשך גם שבועות, אי אפשר לדעת מה יהיה, אנחנו במלחמה
ובלה בלה בלה...". ולאחר שנשא את דבריו הפסימיים, קם איזה
בחורצ'יק דתי ונשא מין תפילה לפני הקרב. האווירה הייתה של
בעיקר פחד. וכשאני אומר פחד אני לא מתכוון לסתם חשש, אני
מתכוון לתחושה אמיתית של סכנת חיים. זה היה חדש בשבילי, זה לא
סתם עוד תחושה מוכרת, זה משהו שונה, ומי שלא מכיר את זה - טוב
שכך.
האוטובוסים שהיו עתידים לקחת אותנו למעבר הגבול באביבים הגיעו
ואנחנו השלמנו את כל הסידורים הסופיים: התאפרנו והצתוותנו כל
חוליית רפואה לפלוגה שלה. זהו, אין יותר מחלקת תאג"ד, עכשיו
אני לוחם בוותיקה לכל דבר.
כניסה ראשונה.
הנסיעה הלילית והחשוכה באוטובוס הרגישה ממש כמו כרטיס בכיוון
אחד. לקראת מעבר הגבול עברנו במקום שבו העיתונות ישבה, ואז
מישהו מאחוריי צעק לאיזו שדרנית שהיא כוסית ושהוא רוצה לזיין
אותה (בזמן שידור). התביישתי. הפוזה של מלחי הארץ שהולכים
להיכנס פנימה ולשמור על המדינה התחלפה בבת אחת לפוזה של חבורה
של דפ"רים שנכנסים פנימה כי לאף אחד לא אכפת שהם ימותו...
כשהאוטובוס הגיע למחסום פרקנו החוצה, ואז איזה קצין בא ואמר
לנו לעלות מהר חזרה למעלה. לא הבנו כל כך את מהות העניין, ואז
האוטובוס הסתובב עם הפנים דרומה ובדיוק ברדיו שנשמע ברקע
הודיעו על משהו בקשר להפסקת אש, וככה נשארנו ישובים באוטובוס
במשך איזה כמה דקות. "יכול להיות שמחזל"שים אותנו?" שאלתי את
חן המ"כ שישב לידי (חזל"ש - חזרה לשגרה). "בעזרת השם אחי",
הוא אמר. פתאום שוב הייתי קצת מבסוט - עד שהאוטובוס הסתובב
חזרה צפונה ופשוט הוריד אותנו יותר קרוב לגדר.
האוטובוסים נסעו ונשארנו רק אנחנו, גדוד שלם שבחיים שלו לא
העלה על דעתו שייכנס ללבנון. הסתדרנו בשני טורים על הכביש
כשגדר המערכת משמאלנו. אף אחד לא צייץ אפילו (דבר נדיר
בגדודים), הדיה בטור הימני ואני בטור השמאלי כשמאחוריי
הפאראמדיק. "תחילת תנועה", העבירו אחורה כמו בטלפון שבור. ככה
מעבירים פקודות בהליכה מבצעית - לוחשים אחורה מאחד לשני.
התחלנו ללכת בשקט מופתי, כזה שדורש ממך ללכת בצורה מדויקת על
קצות האצבעות. זהו, אנחנו נכנסים, עוברים את הגדר וכל שנייה
יכולים להתחיל לירות עלינו. מספיק נאד אחד לא במקום והכוח
נחשף - ככה חונכנו. הפחד התחלף בדריכות. מבט קדימה, מבט
לצדדים ומבט אחורה לבדוק שאין נתק והפאראמדיק מאחוריי. החושים
פועלים בצורה מחודדת יותר, עד כדי כך שאתה כבר מתחיל לחשוד
בכל עץ ובכל תנודת עלה כתוצאה מהרוח. כל כמה מטרים עוצרים
ויורדים במקום. וככה הולכים כל הלילה בתנועה איטית שמתבצעת
לסירוגין. הרבה יושבים, מסתכלים על הכוכבים ועל הביצועים של
התותחנים וחיל האוויר. לפעמים רואים כוכב נופל אבל אז בעצם
מסתבר שזה טיל אוויר קרקע. גג ביקשתי עוד משאלת שווא - עדיף
מכלום.
לחיי הרגעים הקטנים.
כשעלה הבוקר השלטנו על בית בכפר מרון-ארס ונשארנו בו לאורך כל
היום. לפני ההשתלטות היה רגע שאני בחיים לא אשכח: כשהשחר עלה
על לבנון ענני עשן לבנים כיסו את כל העמק שהיה למרגלותינו; זה
נראה מדהים, כמו כל התמונות מטיבט ומניו זילנד. פשוט נהניתי
להסתכל, זה הרגיע אותי. מזג האוויר היה נעים, לקחתי גבעול של
איזה פרח והתחלתי לשחק איתו בפה כדי להיכנס למוזה הסטלנית.
הפחד כבר לא היה - אני פה ואני מרגיש טוב.
במרון-ארס ישבנו בבית הנטוש יום שלם ובערב יצאנו בתנועה רגלית
לעבר הכפר בינת ג'בל, שם תוכנן שנשתלט על בית וננהל משם את
הלחימה. ההליכה לבינת ג'בל הייתה ארוכה ואיטית, וגם היא לקחה
כל הלילה. בכלל זה היה קטע מצחיק בלבנון, שלא משנה איזה מרחק
תצטרך ללכת - בין אם זה 700 מטר ובין אם זה 6 קילומטר -
ההליכה תיקח כל הלילה.
בינת ג'בל.
הגענו לפאתי בינת ג'בל וכבר נכנסנו להרגשה שעוד מעט מגיעים.
אבל המשכנו ללכת עוד הרבה. דעו לכם שאין דבר יותר מעצבן מללכת
שלוש שעות בהרגשה שאתה עוד שנייה מגיע. הדריכות של החיילים
כבר לא הייתה כמו בהתחלה וגם אני כבר לא נפלתי קורבן לרעשים
של עלים ולצלליות של עצים. אין מה לעשות, אי אפשר להיות דרוך
בצורה כל כך חזקה במשך יומיים, בשלב מסוים השאננות המתפתחת
היא בלתי נמנעת. בסוף הגענו לבית שתצפת על הקסבה של בינת ג'בל
והחלטנו להשתלט עליו. הקטע האירוני הוא שלא הצלחנו לפרוץ את
הדלת אז ניסינו לירות במנעול עם פלטופ (11) ועם מא"ג
(12), וזה עדיין לא עזר. ככה במשך שעה ישבנו מחוץ לבית עד
שבסוף איכשהו הצליחו לפתוח את הדלת ולהיכנס פנימה. הבית היה
מפואר מאוד וראו שמי שגר שם לפני המלחמה היה מבוסס. תפסנו לנו
מזרונים מהספות ומהמיטות והכנו את עצמנו לשינה מתוקה.
ישבנו בבית הזה יחד עם מחלקת הלו"ז (13) במשך שלושה ימים,
כשבכל יום רף השאננות עולה והמשמעת המבצעית (14) יורדת.
למעט שני טילים שפגעו קרוב, לא קרו יותר מדי דברים מעניינים
לפלוגה שלנו. בינתיים נודע לנו שעשרות לוחמי גולני נהרגו בצד
השני של הכפר וגם שנהרג מישהו מ101-. זה בכלל תסכל אותי ואת
הדיה לשמוע כל הזמן את הדיווחים על פצועים והרוגים. גם האזנו
עם הקשר שלנו על ערוץ רפואה ולכן ידענו על ההתרחשויות בזמן
אמת. לרוב העדפנו לא ליידע את שאר החבר'ה שאיתנו כדי לא
להוריד את המורל.
האדם שבמטוס ינצח.
הישיבה הממושכת בבית הייתה מתסכלת והחזירה אותי כמה משוכות
לאחור. היה לי יותר מדי זמן לחשוב, ולחשוב יותר מדי במצב
שהיינו בו לא היה דבר ממש חיובי לעשות. השאלות התחילו לצוץ:
"מה אנחנו עושים פה? גם ככה חיל האוויר עושה את כל
העבודה...". ותאמינו לי שמהמקום שהיינו בו, היה נראה שהמלחמה
הזאת היא 100% של הטייסים. זה די לא פייר כשחושבים על זה:
למטה בשטח יושב חייל מתוסכל ושבוז במצב של חוסר ודאות מטורף,
ומי שעושה את העבודה זה טייס שמבצע גיחה של בדיוק חמש דקות,
מטיל פצצה, עושה פרסה וחוזר - בלי יותר מדי לחשוב, בלי שביזות
ובלי חוסר ודאות - משימה נטו שבוודאי גם לוקחת לו את כל הקשב
עד כדי כך שהוא לא יכול לפחד. וכך שוב התחלתי לחשוב על איך
הלבנון הזה הולך לדפוק לי את כל עניין הטיס ועל זה שהייתי
צריך לבקש דח"ש של חודשיים ולא של שלושה שבועות. מי ייתן לי
בכלל לצאת עכשיו לדח"ש? וגם אם ייתנו לי אני ארגיש כמו משתמט,
וזה הדבר האחרון שאני רוצה - "לברוח מהמלחמה".
וכך, בזמן שחיל האוויר מפציץ בלי הרף את בינת ג'בל - אנחנו
התחלנו להירקב. המים נגמרו ולולא האורז שמצאנו במטבח, ספק אם
לא היינו גוועים ברעב. בשלב מסוים מישהו מצא צנצנת דבש -
בחיים שלי לא אכלתי דבש כל כך טעים. עקב המחסור במים גם
התחלנו לתת לאנשים עירויים, זה דווקא היה נחמד לתרגל קצת
פתיחת ורידים - כנראה שכל פעולה שהסיחה אותי מהדיאלוג הפנימי
שלי עם עצמי אז הייתה ברכה.
היתקלות ראשונה.
"טוב, שומעים, חבר'ה? מה שהולך זה ככה..." אמר חן המ"כ בערב
היום השלישי, "היום בלילה יוצאים חזרה לכיוון ישראל ומה שזה
דורש מכם זה... (בלה בלה בלה)". מכאן והלאה הוא לא היה צריך
להוסיף. האושר חגג, יוצאים חזרה לארץ, איזה כיף. עלינו על
ציוד והתארגנו ליציאה. "טוב, תקשיבו..." אמר סינגר (המ"כ
השני) לאחר כמה דקות, "יש שינוי בתכניות, תגיע בלילה אספקה
ל42- שעות ואנחנו עוברים לבית שנמצא יותר צפונה". באמת שבאותו
רגע חשבנו שהוא סתם מתלוצץ, ולמרות שאני בדרך כלל אחד שצוחק
על הכל אמרתי לעצמי שעכשיו זה לא הזמן לצחוק, הבדיחה הזאת לא
במקום. אבל זאת לא הייתה בדיחה. בלילה, לאחר שקיבלנו אספקה
מוסקת של אוכל, שתייה ואפילו גרביים (?!), עברנו לבית יותר
צפוני יחד עם הסמג"ד, מה שהחזיר לפחות את המשמעת המבצעית
חזרה. אבל דווקא בבית הזה הותקלנו ביום למחרת על ידי חוליית
מחבלים שירתה על הבית. כמעט כולם נכנסו לעמדות ירי ואנחנו,
החוליה הרפואית, כבר התחלנו לחמם את מפרקי האצבעות לקראת
הפצוע שאולי עתיד להיות.
אצלי האטמים היו באוזניים עוד בכלל מלפני הירייה הראשונה,
הייתי פנאט בעניין של האטמים, לפעמים כשרק הודיעו שיש התראות,
כבר הייתי עם האטמים בפנים - פחדתי על השמיעה לקראת קורס טיס.
ואכן, בניגוד להמון אנשים שחזרו עם בעיות שמיעה רציניות, אני
יצאתי בזול.
בגלל שלא תפסנו אף חלון אז פשוט ישבנו בתוך הבית, שמענו את
הפקודות והיריות, והתכוננו לגרוע מכל. באותו רגע רק הרצתי
תרחישים על מה אני עושה אם קורה א' ומה אם קורה ב'. בסופו של
דבר האירוע הסתיים כשהתוצאה היא לפחות 2-0 לטובתנו, אין
פצועים בכוח. אבל לאחר מכן צצה בעיה נוספת: פרצה מגפה. עשרות
אנשים התחילו לשלשל ולהקיא ואנחנו היינו חייבים להחליט מה
עושים איתם. מכיוון שבאותו לילה היינו צפויים לחזור לארץ,
הרופא הסדיר של הגדוד (שלייפר) הורה לתת לכולם עירויים,
כדורים נגד שלשול (סטופ-איט) ושילכו כמו גדולים. היה גם אחד
שהתפתל מכאבים חריגים בבטן ונתנו לו מורפיום. בסוף רק הוא
ועוד פצוע מפלוגה אחרת פונו בצורה מוסקת.
חוזרים לארץ.
ניסיתי לא להיות שמח מדי לקראת החזרה, כי ידעתי ששום דבר לא
בטוח ושזה יכול להתבטל גם בדקה ה90-, אבל בסופו של דבר צעדנו
חזרה ארצה כשבדרך גם התבצע הפינוי המוסק שכמעט גרם לי
לאורגזמה. לא רק שהיינו בדרך חזרה לארץ ומצב הרוח היה מרומם,
אלא גם היה מפגן ביצועים קטן של מסוקי ינשוף (בלק-הוק) בלילה.
איך שהם מגיחים בגובה נמוך ונוחתים בלי שאף אחד יראה אותם,
מחפים אחד על השני, ולאחר בדיוק 40 שניות עפים משם, זה פשוט
מדהים. "בקרוב אצלך נהרי", אמר לי הדיה. האמת שלרגע היה לנו
ספק שאולי גם אותנו יפנו בצורה מוסקת כי אור היום החל לעלות
וזה מסוכן מאוד לסגת ביום. ואכן, בסוף באמת לא הלכנו באור יום
- אלא רצנו! זה היה ממש כמו המסעות בטירונות, רצנו עם כל
הציוד עד שיצאנו מאזור בינת ג'בל, הכל כמובן בחיפוי של
התותחנים. ואז כשעזבנו את בינת ג'בל פשוט המשכנו ללכת עד
למעבר הגבול באביבים. השמחה הייתה אדירה. אנחנו חיים, אנחנו
שלמים ואנחנו חזרה בחוף מבטחים. רק חבל שמחר ניכנס שוב.
חזרה לחזית השנייה.
פתחתי את הפלאפון ודיברתי עם כל הדואגים למיניהם שלשמחתי אי
אפשר לספור אותם על יד אחת. לכולם אמרתי לא לספר לאמא ולאחיות
שלי כלום. האנשים היחידים מהמשפחה שידעו היו הדודים (שגילו
בעצמם), אמיר בעלה של אחותי, דני חבר של אמא ובתו יעל.
מגיעים חזרה לנקודת ההתארגנות, מארגנים את הציוד, מתרעננים
ונערכים לפקודות להמשך או כמו שאני קורא לזה: "הנפצות (15)
להמשך". ההנפצות אמרו שנוסעים לטבריה לנופש של יום או יומיים
ולאחר מכן נכנסים שוב לכפר שנקרא "עייתא א שעב" שנמצא יחסית
די קרוב לגבול - זה עודד אותי קצת, זה עשה רושם של פטרול על
הגבול ולא מבצע של שבוע ימים כמו מה שהיה עכשיו.
עלינו יחד עם פלוגת המסייעת לאוטובוס שנוסע לבית ההארחה
בפורייה; לא יזיק לי לנוח קצת, אין ספק.
התקשרתי לאמא שבדיוק הייתה עם אחותי ודיברנו. שוב עשיתי הצגה
כאילו בזה הרגע חזרתי לאזור עם קליטה מהדרכת מע"רים. "איזה
מזל שאתה לא בלבנון", היא אמרה באנחה. אם היא רק הייתה יודעת,
חשבתי לעצמי. לאחר מכן, התקשרתי לאחותי השנייה, מיכל, האחות
מצד האבא. כששאלה אותי אם אני בלבנון ודרשה ממני לא לחרטט
אותה, החלטתי לספר לה את האמת מתוך ידיעה שהיא קצת פחות
רגשנית. "טוב, האמת שכרגע יצאתי מלבנון. שמעת על הקרבות שהיו
בבינת ג'בל?" שאלתי, ופתאום שמעתי שהיא מתחילה לבכות. מה אני
עושה?! "סתאאאאם נראה לך?!" פתאום אמרתי, "אני פה בהדרכות
מע"רים בחברון". הרגשתי אידיוט אבל קיוויתי שהיא קנתה את זה.
בדרך לפורייה עברנו דרך יער ביריה ונזכרתי באיזו מסעדת
סטייקים טובה שיש שם באזור. אחח... איך התאים לי סטייק. ואכן,
כשהגענו לבית ההארחה, לארוחת צהריים היה סטייק ועוד כל מיני
דברים טובים וטעימים. איזה מעבר חד מלבנון למקום הפסטורלי הזה
עם דשא ונוף שמשקיף לכינרת, והאוכל בו הוא בכלל ברמה של אוכל
חתונות. גם בחדרים היה מזגן וטלוויזיה. שלווה במלוא מובן
המילה.
29.7.06 פז"מולדת (16) שנתיים - פורייה (מקור):
הגענו למנוחה בפורייה. מקום מדהים, בקתות עץ עם נוף לכינרת,
הפך מוחלט להרס ולרעש שבדרום לבנון. גם התחושות שונות. המעבר
לשקט ולשלווה פותח חזרה את הפחדים מהלא נודע שהולך לבוא. איך
ניכנס? מה יקרה? האם אני אצא בריא ושלם? מוזר שדווקא במעבר
לשגרה פתאום אתה מוצא את עצמך טרוד בצורה אחרת. כשאתה בפנים
אתה בפנים והדבר היחיד שמטריד אותך זה מתי כבר תצא החוצה.
וכשאתה בחוץ אתה חושב בצורה יותר כללית על מה שהולך להיות
הלאה, איך אמא תגיב אם תדע שקרה לך משהו ואיך לעזאזל כל העסק
הזה הולך להסתדר עם העזיבה המתוכננת ל10- בחודש. אוף, חוסר
הוודאות - מה יהיה איתי? אני אצא לחופשה בזמן? אני אחיה עד
אז? לא יהיו לי בעיות שמיעה?
יש לי תמונה בראש שלי מגיע ועושה טופס טיולים יוצא (17)
בבית ליד (18); אני מת כבר להגיע לרגע הזה - זו תהיה הקלה
אדירה בשבילי - חופשה של חודש, לנקות את הראש, לקבל מסאז'
וללכת לעשות את מה שתמיד רציתי לעשות - קורס טיס.
נכתב באותו יום מאוחר יותר (מקור):
הלכתי לשבת בחוץ עם המחברת, להיות עם עצמי לבד, להוציא את
הבדידות שדחוקה בי החוצה. זה כאילו אני תמיד בודד, גם כשאני
עם אנשים. וכשאני גם מתבודד מבחינה פיזית אני כבר ממש מתמודד
עם עצמי, עם הרגשות שלי והפחדים שלי. אבל אני דואג בקשר
לעתיד
שלי קצת פחות. הגוף שלי כבר לא פיק ברכיים אחד גדול. הייתי
שם
כבר, לא קרה לי כלום. לרוב האנשים לא קורה כלום.
מיכלי בכתה היום בטלפון כשהחלטתי לספר לה, ואז בניסיון נואש
לעודד אותה אמרתי לה שסתם עבדתי עליה. כמה עלוב. אני בספק
גדול אם היא קנתה את זה. קשה לי להמשיך להחביא ממנה, מאמא
ומטל את הדברים; זה עושה את העניין ליותר נועז ומסוכן וגם
מגביר קצת את "טעמי האירוניה". אבל אולי אם הן היו יודעות זה
היה מוסיף מימד נוסף לכל הסיפור הזה שלי עם לבנון. כאילו
פותח
חזית נוספת.
נמנע מדרמות.
בסופו של דבר נשארנו יומיים בפורייה, שבהם ביקרו משפחות, מה
שכמובן לא יכולתי להרשות לעצמי וגם לא ממש רציתי. מה אני צריך
את כל הדרמות האלו עכשיו? נראה לי שגם אם הייתי יכול לצאת
הביתה לא הייתי עושה את זה, אין לי הרצון או האנרגיות להתמודד
מול המשפחה וגם כנראה שזה שוב ייקח אותי כמה משוכות לאחור.
חשבתי אולי להגיע לאזור רק בשביל לפגוש את מ', אבל מעבר
לסיפוק מיידי לא היה לי שום אינטרס בלפגוש אותה, בכל שיחות
הטלפון שדיברתי איתה ראיתי שהיא לא מבינה כלום מהחיים שלה,
מנותקת לגמרה מהמתרחש ומתייחסת לכל העניין כאילו זה איזה משחק
פינג-פונג או כל משהו לא משמעותי אחר - "יאללה... יהיה
בסדר..." היא אמרה לי. חתיכת ילדה אסטרונאוטית! איפה את חיה?
למה אני אף פעם לא יכול לנחות על בחורה נורמאלית, עם
אינטליגנציה רגשית וכאלה?! (זה לא המשיך יותר מדי זמן אחר
כך).
הכנות לכניסה השנייה.
ולאחר יומיים של נופש שבהם הספקנו גם לקפוץ לחבר מהתאג"ד שגר
בניר-יפה ולעשות אצלו על האש, מצאנו את עצמנו שוב משוכה אחת
קדימה באבן מנחם, שטח ההתארגנות ליציאה לפעילות הבאה בכפר
עייתא א שעב. שם החלטתי לעשות צעד חריג שרציתי לעשות הרבה
זמן: להתקשר לאהבה הראשונה שלי ולספר לה שכתבתי רומן שנקרא
"אחוות סנדלי השורש" (אולי עוד תשמעו עליו), שמבוסס בחלקו גם
על הקשר שהיה לנו. משום מה עד עכשיו לא היה לי האומץ לעשות את
זה, אבל כנראה שלעומת הפחדים האחרים שמסביב, הפחד הזה התגמד.
דיברתי איתה על דברים די עמוקים אחרי כמעט שנתיים שלא דיברנו
ומסתבר שגם החבר הנוכחי שלה בלבנון. כמו כן תיאמנו שניפגש
כשאני אחזור ואני אתן לה לקרוא את הספר. ניתקתי ולמרות שזה
הוסיף בהמון לטעמי האירוניה שעליהם דיברתי מקודם אז הרגשתי
פתאום כאילו אני "חי ברמה" - סוף סוף דיברתי בטלפון עם מישהי
משמעותית, מה שהפך את כל פרק הזמן הקרוב למשהו יותר משמעותי
או בקיצור: שיט - אני הולך למות.
כניסה שנייה.
הפעם נוסעים למעבר גבול אחר בטיולית ובמקום הפאראמדיק השבוז
מצוות אלינו רופא מילואים בשם רועי סינגר, איש דתי חביב שעלה
מארה"ב בגיל 12 אבל מדבר במבטא כאילו הגיע אתמול.
ההתרגשות קצת יורדת אבל עדיין נמצאת - כמו אחרי צניחה ראשונה
(רק שיש הרבה יותר נרות (19)). יורדים במעבר הגבול,
מתארגנים בטורים ומתחילים ללכת ל"עייתא א שעב" שנמצא בערך
קילומטר מהגבול. ונחשו כמה זמן זה לקח? לילה שלם!
הגענו באור בוקר מלא לפאתי הכפר ונשכבנו מאחורי קו הטראסות
האחרון. בינתיים כוחות של הפלוגה החלו להסתער על הבתים בפאתי
הכפר ומהר מאוד הגיע דיווח על שני פצועים - המ"פ והסמ"פ.
היריות נשמעו מכל עבר ולאחר השתהות קצרה נכנסנו בריצה תחת אש
לתוך הבית שבו נמצאו הפצועים. את המ"פ שפשף כדור בצוואר ומעבר
לרסיסים המצב שלו היה די סביר - קיבל מורפיום. הסמ"פ קיבל
כדור לרגל שלא פגע באף כלי דם - המקום נחבש, והוא קיבל
מורפיום ופונה לאחר מכן על אלונקה למעבר הגבול.
המשכנו לנהל את הלחימה בכפר, רק שהפעם הכל היה הרבה יותר
אינטנסיבי מהכניסה הראשונה שלנו. במהלך היום הראשון מייקל
לוין, חייל מהפלוגה, חטף כדור לראש ונהרג ישירות, ויחד איתו
נפצעו כמעט כל מחלקת הלו"ז, המחלקה שאליה היינו מסופחים בבינת
ג'בל (חוליה רפואית אחרת טיפלה בהם). בלילה עברנו לבית בצד
אחר של הכפר וגם שם הקרבות לא פסקו. הכוונו מסוקים וכוחות
שריון אבל המצב עדיין לא נרגע ומצאנו את עצמנו מוקפים באויב
כמעט כל הזמן. מה גם שבשלב מסוים טנק שלנו ירה בטעות עלינו
ואנשים חטפו רסיסים. המג"ד אמר לטנקיסטים בקשר שלפחות עכשיו
הם יודעים איפה אנחנו...
מתחילים לעבוד.
באחת מהרגיעות הקצרות שהיו, פתחנו כמה חבר'ה מנת קרב
והתיישבנו לאכול בחדר המרכזי של הבית. בשלב מסוים התחלתי
לנשנש סוכריות, ואז איך שהכנסתי את הסוכרייה השנייה לפה, נשמע
פיצוץ מחריש אוזניים ובעיניים עצומות נראה הבזק של אור מכיוון
ימין שלי. גל הדף של אוויר חם גרם לי מיד להשתטח על הרצפה עם
הפנים לצד השני ולהדיה שהיה לידי לעוף עליי, כשאת כל זה ליווה
רעש צעקות מחריד. מבלי לחשוב בכלל דפקתי ריצה החוצה מהחדר
בידיעה שיכול לבוא עוד פיצוץ, עליתי על הווסט וכמו כולם
השתעלתי כמו מטורף מכל האבק. עכשיו הגיע הזמן לטפל בפצועים,
התכוננתי לראות חלקי גופות. זה כבר לא צחוק - החדר שישבתי בו
חטף טיל. בדיעבד התברר כי כולם היו נפגעי רסיסים למעט אחד
שהיה מ"מ של אחת המחלקות ולא הגיב כשדיברו אליו. ניסיתי לתקשר
איתו, לשאול אותו מה הוא מרגיש, אך הוא בהה בי בעיניים דומעות
ולא הצליח לענות לי, כאילו להזיז את השפתיים היה מאמץ עילאי
בשבילו. חשדתי בפגיעת ראש אבל מייד הורדתי ממנו את כל הציוד
והתחלתי למשש לו את כל הגוף ולבדוק שהוא לא נפגע באף מקום
אחר. לאחר שהלבשתי אותו בחזרה ניסיתי להמשיך לתקשר איתו ואז
נפל לי האסימון: כנראה יש לו תגובת קרב (20). הסתכלתי עליו
ולמרות שפיזית הכל היה תקין ואפילו טיפת דם לא הייתה - היה לי
קשה לראות אותו. לאחר מכן, מישהו שבהתחלה נראה בסדר איבד את
ההכרה לכמה שניות והתחלתי להריץ עליו טיפול. לפתע הוא התעורר
ואמר שהכל בסדר. איבוד הכרה רגעי - כנראה זעזוע מוח, חשבתי
לעצמי. הודעתי על כך לסינגר הרופא שאחרי בדיקה החליט שאין טעם
לפנות ואני המשכתי לחבוש חבר'ה עם רסיסים.
בנאדם גוסס.
כמה דקות אחר כך נודע בקשר על פצוע קשה מאוד. "תכינו את
החוליה הרפואית!" הורה הסמג"ד, ואנחנו תוך שניות ספורות היינו
כבר עם הציוד עלינו, מוכנים לריצה תחת אש לתוך בית שנמצא עמוק
יותר בתוך הכפר. רצנו כמו מטורפים, ירינו לכל עבר, ממש מזכיר
סצנות מ"להציל את טוראי ראיין". לפני הכניסה לבית, שהייתה
חשופה לאש האויב שממול, החלקתי על הרצפה ואורן נפל אחריי
והסתבך עם האנטנה של הקשר שלו באחד החוטים שהיו שם. זה בכלל
היה קטע במלחמה הזאת - ברגעים הקריטיים אני משום מה החלקתי
ונפלתי, אם היינו מתים זה רק בגלל שאני מגושם. בעבודת ידיים
מהירה הצלחנו להוציא אותו ביחד מהפלונטר של החוטים ורצנו לתוך
הבית. ואז יכולתי לראות חייל שוכב מקופל על הרצפה ומתנשם
בכבדות עם מבט מבוהל על פניו. הרצפה הייתה מוכתמת בדם ואפשר
היה לראות שמצבו קשה. לפני שבכלל הייתי מחובר לתמונת המצב של
הפצוע פתחתי לו וריד והכנסתי נוזלים בהוראה של הרופא, קיבעתי
את העירוי שלא יישלף והתכוננתי לעוד הוראות. הסתבר כי לפצוע
נכנס כדור מתחת לעצם הבריח ויצא מהשכם. פגיעה מסוג כזה נקראת
דימום בלתי נשלט - מה שאומר שחייבים לפנות דחוף את הפצוע לחדר
ניתוח בבית החולים כי אי אפשר לעצור את הדימום הזה בשטח.
"תעזרו לי לנשום", אמר הפצוע בכוחותיו האחרונים. הדיה קרא
בקשר לפינוי ונתן דיווחים על הפצוע בזמן שאני ועוד שני חובשים
עבדנו עם ד"ר סינגר שבינתיים ביצע פרוצדורה שנקראת
Needle application, שזה בעצם אומר לדחוף מחט לחזה כדי לנקז
משם אוויר מיותר שהצטבר בשל הפציעה ובכך לעזור לפצוע לנשום.
אבל לא יצא דרך המחט שום אוויר, וסינגר החליט לעשות פרוצדורה
די דומה שנקראת "טרוקר" (נקז חזה), פשוט שבמקום מחט קטנה
מכניסים צינור שלם לנקז את כל האוויר או הדם שהצטברו. את
הפרוצדורה הזאת הרופא מבצע עם חובש. כל החובשים בצה"ל מתרגלים
את הפרוצדורה בבה"ד 10 אבל לא להרבה יוצא להשתמש בזה. ואני,
"התמזל מזלי" והייתי "במקום הנכון ובזמן הנכון", וזכיתי לבצע
את הפרוצדורה יחד עם הרופא: נתתי לו חומר הרדמה מקומי שיזריק
לחזה ולאחר מכן בצורה סטרילית הבאתי לו את להב החיתוך שאיתו
הוא חתך את הבשר במקום המתאים והכניס את הצינור. לאחר שסיים
לתפור את הצינור לעור, אני התחלתי את מלאכת הקיבוע הלא פחות
חשובה. בקשר שמעתי שהפומות (21) שצריכות להגיע לחלץ את
הפצועים פרשו זחל ולכן לא מיהרתי ועשיתי את הקיבוע בצורה
מדויקת כשאני שם לב שאני לא מפספס אף פרט. הצלחתי, הטרוקר
מקובע. יישמתי כמעט את כל מה שלמדתי - אפשר ללכת לטיס.
המשכתי לתקשר עם הפצוע שהתחיל להתערפל ונתתי לו לשתות מים.
בורכוב, החובש המחלקתי, המשיך לבצע נקודת לחיצה (22) על
העורק באזור הפציעה. יש מור"ק מפורסם על רופא של השייטת שעשה
נקודת לחיצה למישהו הרבה זמן וכתוצאה מכך נכרתו לו שתי
אצבעות, פתאום קצת התחלתי לדאוג גם לבורכוב. אני ממשיך לדבר
עם הפצוע ומנסה לראות אם יש לו עדיין חוש הומור - "שכח מזה,
אתה לא תשיג ככה גימלים בחיים", אמרתי לו. אולי במצב הכרה
שונה הוא היה צוחק.
סינגר החליט להרדים אותו ולעזור לו לנשום בצורה נוספת - לעשות
לו "אינטובציה", משמע לדחוף לו צינור דרך הפה כמעט עד לריאות
ובכך לפתוח לו נתיב אוויר מוחלט שדרכו אפשר גם יהיה להנשים
אותו אם נצטרך. חומרי ההרדמה נכנסו דרך הווריד שכבר פתחתי.
הגשתי לסינגר את הצינור (ה"טובוס") והוא הצליח לבסוף להכניס
אותו למקום הראוי ואני נשארתי לי שוב עם עבודת הקיבוע. סיימתי
לקבע, סינגר בינתיים שם על פתח הטובוס חתיכת בד כדי שלא ייכנס
אבק, ואיך שהוא סיים לעשות את זה פתאום נשמע פיצוץ אדיר
והבנאדם שעמד מעלינו בחלון עף אחורה על הפצוע. כולנו התכסינו
אבק ומזל שסינגר הספיק לשים את הבד על הטובוס, אחרת הפצוע היה
נחנק. וככה, אחרי טיפול שלם תחת אש וטילים, סיימתי להכין את
הפצוע לפינוי על גבי אלונקת יעד מבוצר (אלונקה עשויה בד)
ובקשר הודיעו שהפינוי הגיע. שיטת הפינוי הייתה בעזרת פומות אל
מנחת, ומשם פינה אותו מסוק. הדיה התפנה יחד עם הפצוע מכיוון
שנכנסו לו רסיסים לעין באחת ההיתקלויות ונשארתי לבד עם ד"ר
סינגר בחוליה הרפואית כשעל הגב שלי מכשיר הקשר והתיק עם הציוד
הלך עם הדיה. הכוחות שלנו ירו בקצב מהיר כדי לחפות על הפינוי
המסובך והמסוכן של הפצוע. דאגתי להדיה, הם למטה בסמטה חשופים
לאש האויב. איפשהו אני אפילו קצת הופתעתי כששמעתי שהפינוי
הצליח ושאין נפגעים. ישבנו עוד קצת בתוך הבית. ד"ר סינגר
התפלל לשלומו אך לא היה אופטימי מדי לגבי מצבו. ואני רק
ניסיתי לשנן את שם הפצוע שוב ושוב: ואדים.
יוצאים מעייתא א שעב.
בלילה אמרו לנו שאנחנו יוצאים להתארגנות של כמה דקות על קו
הגבול ואז נכנסים שוב לנקודה צפונית יותר. הלכנו חזרה למעבר
הגבול על ציר שההנדסה פתחו לנו. ההליכה הייתה די קשה ורובה
הייתה בחול רך וטובעני. משהו מעניין שקרה זה שאותו מ"מ שקיבל
תגובת קרב פתאום תפקד והוביל את המחלקה, וכשהגענו למעבר הגבול
הוא שוב נפל על הרצפה ולא תקשר. נזכרתי שבבה"ד 10 לימדו אותנו
שהדבר שהכי טוב לעשות עם מישהו שיש לו תגובת קרב זה להעסיק
אותו ולתת לו משימות. מעניין, אולי על אותו משקל, אם אני
הייתי למשל מ"מ אז הייתי פחות שבוז כי היה לי פחות זמן להתרכז
בעצמי.
בסופו של דבר את הפלוגה שלנו ואת פלוגת המסייעת החזירו באותו
לילה חזרה לאבן מנחם בעוד שאת הפלחו"ד הכניסו שוב צפונה לאבטח
ציר. האקט היה די מובן, לא ייתכן שיחזירו פלוגה חזרה ללחימה
בלי מ"פ וסמ"פ (פצועים), כשכמעט כל מחלקת הלו"ז פצועים
וכשמייקל נהרג. חייבים לתת פרק זמן קצר של התארגנות, וכך היה:
ישבנו 24 שעות באבן מנחם ושארית מחלקת הלו"ז ביקרה פצועים
והלכה להלוויה של מייקל. אנחנו התקלחנו, מילאנו את הקיבה
בערמות הממתקים שהיו שם, דפקנו שינה ודיברנו בפלאפון. שמחתי
לראות שכשהייתי בפנים הייתה לי שיחה שלא נענתה מ"האהבה
הראשונה" והודעת SMS שהיא דואגת לי. במקביל קיבלתי SMS ממיכל,
אחותי מצד האבא, שהיא יודעת שאני בלבנון דרך מקורות שונים
ושהיא דואגת לי. השבעתי אותה שלא תספר לאמא שלי ולאחותי
השנייה ושמחתי שעקב היותה בחו"ל כדיילת באל-על העניין נסגר
בSMS- בלי יותר מדי דרמות (למרות ששיערתי לעצמי שהיא בכתה).
כניסה שלישית (גלידה?).
בכניסה השלישית נכנסנו לאבטח ציר שעבדו עליו כוחות הנדסה
ושריון. ישבנו שלושה ימים בתוך שיחים כשכמות האוכל והמים
מוגבלת ודרשה לצמצם מאוד בצריכה. היינו די רעבים, די צמאים
ומאוד מאוד משועממים. לא היה ברור מה אנחנו עושים ומתי נצא
משם. אני הייתי גם חסר סבלנות כבר - תאריך עזיבת הגדוד מתקרב
ויש לי כרטיס טיסה לטורקיה. אנחנו נחזור עד אז? יתנו לי בכלל
לצאת?
השניות לא עוברות. מדי פעם אני נכנס לאיזה דיבור חביב עם ניב,
סמל המחלקה, ובשאר הזמן שוקע ושוקע בבוץ הלבנוני שבמחשבות
שלי. הייתי מאוד מתוסכל, והשעמום, הרעב והשמש הקופחת לא עזרו
לי יותר מדי. מה גם שביום הראשון שלנו בשיחים השתנתי על עצמי
מפאת חוסר הניסיון שבהשתנה לתוך בקבוק, וזה בכלל גרם לי
להרגיש עוד יותר ג'יפה. אפילו בלילות שם היו לי חלומות
מוזרים: בלילה אחד חלמתי שיש הפסקת אש ושאחרי שאנחנו מזהמים
ללבנון את השמים (כמו באנימטריקס) אנחנו יוצאים חזרה לארץ
ישראל היפה שבה השמיים כחולים והפרחים פורחים, ונוסעים בין כל
הגבעות הירוקות וציוץ הציפורים לבית ליד. זה לא מנחם לקום
מהחלום הזה לתוך השיח, אם כי היו לי שני חלומות אחרים, זהים
זה לזה, שדווקא מהם היה יותר מנחם לקום - חלמתי בשניהם שאני
לא עובר גיבוש טיס ונהיה ממש מתוסכל. משניהם התעוררתי לתוך
השיח עם חיוך קטן על הפנים. לפחות את הגיבוש עברתי כבר
באפריל, את זה שאני צריך ללכת לקורס טיס כבר אף אחד לא ייקח
ממני, למרות שבדיעבד נראה לי שהחלומות הללו סימלו כמה
ההצטרפות לקורס הייתה בשבילי מוטלת בספק בעת היותי בלבנון.
לאחר שלושה ימים (שהתארכו עד למאוד) יצאנו מהשיחים, לא יודעים
עדיין לאן, הפקודות השתנו בתדירות גבוהה ורק כשהגענו לקחת
אספקה נוספת של אוכל ומים נודע לנו כי אנחנו הולכים להתמקם
בכפר שנקרא "דבל" הנמצא 6 ק"מ מאיתנו, צפון מערבית לבינת
ג'בל. "מחר בבוקר אולמרט וקונדוליסה נפגשים", אמר בלומפשטיין
(המ"פ החדש), "בפגישה כנראה יגבשו הסכם להפסקת אש, ולכן, כדי
שהכוחות הבינלאומיים יתפרשו על כמה שיותר שטח, אנחנו צריכים
ללכת עוד צפונה".
ולאחר שפינינו לפומות שני חבר'ה שהתייבשו בזמן השהייה בשיחים,
צעדנו לדבל כשמסביבי חיילים מתפללים לקונדוליסה שתביא כבר
להפסקת אש. קצת אירוני שקונדוליסה היא בתפקיד מושיעת החיילים
בכל המלחמה הזאת. הלכנו בקצב מהיר, האמת שמההליכות הליליות
הללו הכי נהניתי, או יותר נכון הכי פחות סבלתי. את כל המשוכות
כבר עברנו ובמקום פחדים יכולתי לרחף לי במחשבות קצת יותר
נחמדות. נניח, בהליכה לדבל, חצי דרך חשבתי אם כשרון חבר שלי
(היחידי שגם בלבנון) יתחתן ואני אדביק נשיקה צרפתית לכלה שלו,
הוא יאהב את זה או לא? כשנפגשנו אחרי המלחמה הוא אמר לי שכן.
הגענו לבית בדבל, ומי שהיה מרוכז בקריאה עד עכשיו יכול לנחש
כמה זמן לקח לנו להגיע.
דבל.
כרגיל נכנסנו והתמקמנו בבית. בינתיים נודע לנו שלפלחו"ד יש
הרוג ופצועים, עדיין אין שמות.
באותו יום גם קיבלתי הודעת SMS מאמא: "עומר, אני יודעת שאתה
בלבנון. אמא". אם הייתה לי נקודת שבירה בלבנון, זאת הייתה בלי
שום ספק הנקודה הזאת. הלכתי למטבח של הבית שבו שהינו והתחלתי
לבכות כמו ילדה קטנה - הפסדתי בחזית הזאת. בינתיים קיבלתי
הודעת SMS נוספת מאחותי: "עומר, לא אכפת לי מה, אני חייבת
שתצא משם". לא היה נשמע לי טוב, ידעתי שמשהו לא בסדר שם בבית.
פתאום עוד הודעת SMS מדני: "עומר, זה דני. לאמא נודע דרך דובר
צה"ל שאתה בלבנון, אנחנו דואגים לה פה". פתאום קצת נרגעתי,
ידעתי שהיא בידיים טובות.
בלילה עברנו לבית דרומי יותר אחרי שקיבלנו עוד אספקה של מים
ומזון, הפעם השכלתי ודאגתי לקחת "אקסטרה" לחוליה הרפואית.
כשלקחנו את האספקה נודע לנו גם שם ההרוג מאתמול: מלאקו אמבאו,
חייל שהיה איתי יחד בפלוגת המסלול.
הגענו בבוקר לבית מפואר ולהפתעתנו היו שם שני ערבים. הם לא
היו חמושים וכמקובל לשבויים, קשרנו להם את הידיים, את הרגליים
ואת העיניים ושמנו אותם בפינה של אחד החדרים. כשהגיע תורי
לשמור עליהם אז הבטתי בהם וחשבתי לעצמי כמה הם מסכנים וחסרי
אונים. שוכבים ככה עם העיניים קשורות, בלי יכולת לזוז ובחוסר
ודאות הרבה יותר גדול מזה שאני נמצא בו. כנראה שכדאי שאני
אתחיל להיות קצת אסיר תודה על זה שאני לא במצב כזה (למרות
שבשלבים מסוימים בקורס טיס...).
פעם צנחן פעמיים קולה.
אחרי שישה ימים בפנים, בלילה שלמחרת כבר התחלנו ללכת לכיוון
הארץ כשבידינו השבויים. השמחה הייתה אדירה. ידעתי שההליכה
הזאת זה כנראה האקט האחרון שלי כחי"רניק - וכך היה. הגענו
לגבול ולאחר כמה צילומים עם סינגר פתחתי את הפלאפון. עשרות
הודעות SMS מאמא שלי ואחותי. התקשרתי מייד להרגיע ולהגיד
שזהו, אני עם הצנחנים סיימתי. השמחה הייתה אדירה, מסתבר שבמשך
היומיים שאמא שלי ואחותי ידעו אז הן ממש ישבו עליי שבעה.
סיימתי עם לבנון אבל עדיין ידעתי שיכול מאוד להיות שלמרות
הסכם הפסקת האש הממשמש ובא, שאר החבר'ה נכנסים מחר וזה צרם
לי, הרגשתי איפשהו שאני נוטש. אבל ידעתי שזה לא הגיוני שאני
אכנס לקורס טיס אחרי שנתיים בצבא בלי מנוחה ובלי זמן להתארגן
לפני זה, במיוחד לא ישר מהמלחמה. הדיבורים על הפסקת האש היו
באוויר והתפללתי שלא ייכנסו שוב.
באותו יום בצהריים כבר לקחתי טרמפ דרומה לבית ליד עם חבר'ה של
עיתון במחנה ועשיתי טופס טיולים יוצא מגדוד 890 ומחטיבת
הצנחנים ומחיל הרגלים בכלל. כמה ימים אחר כך הגדוד שלי יצא
למבצע נוסף בעזרת מסוקי יסעור, ומסתבר שהפלוגה שאני הייתי
איתה זו הפלוגה שירדה מהיסעור שהתפוצץ. מעניין איך זה היה
משפיע על המוטיבציה שלי לקראת קורס טיס. זה היה המבצע האחרון
שהם יצאו אליו במלחמה, ולשמחתי לגדוד שלי לא היו עוד פצועים
והרוגים.
בדיעבד.
בעיקרון על פני השטח הסיפור הזה שלי עם לבנון הסתיים פה. ביום
למחרת כבר הייתי בדרך לטורקיה עם רגשות אשמה שחברים שלי עדיין
שם. חשבתי אולי להישאר אבל ידעתי שזה לא הגיוני, אני חייב את
החופשה הזאת, כי מי יודע כמה זמן אני עוד אשאר בצבא עכשיו:
אולי אפול אחרי חודש? אולי 15 שנה? אין לדעת.
מבחינה הגיונית אני הייתי צריך לצאת לדח"ש, מבחינה מצפונית זה
לא הרגיש הכי נכון. יש אנשים שהתעקשו להישאר בפנים וחזרו
מחו"ל בשביל להילחם ואני פשוט עשיתי ההיפך - זנחתי הכל לטובת
אינטרסים אישיים. המחשבות האלה מציקות לי עד היום וכנראה עוד
יציקו לי הרבה. אבל מצד שני, לצד כל זה, עומדת חוויה אחרת.
חוויה שהתרחשה שבוע אחרי שנטענתי מחדש בטורקיה:
יום סידורים בתל-אביב.
"אני אאסוף אותך מהשלום", אמרתי להדיה, ושעתיים אחר כך הוא
כבר נכנס לאוטו ושמתי במערכת את "פלוגה בקו" של מאיר אריאל,
השיר שלי, שלו ושל מלחמת לבנון שלנו. שרנו ביחד באוטו והחלפנו
כמה חוויות עד שהגענו לבית החולים איכילוב. הסתבכנו שם שעה עד
שהגענו למחלקה הפלסטית. בסופו של דבר מצאנו אותו, שוכב על
המיטה, רואה טלוויזיה ומוקף במשפחה. "אהלן, ואדים." הוא לא
זיהה אותנו, למעשה הוא לא זכר כלום מהרגע שפגע בו הכדור ועד
שהוא התעורר ארבעה ימים אחר כך ברמב"ם כשכולו מסומם. סיפרנו
לו הכל והשלמנו לו את הפרטים החסרים בתמונה. הוא ניסה להגיד
תודה בצורה שתהיה מספיק ראויה, אבל ידעתי שתודה זאת לא המילה
המתאימה והוא גם בכלל לא צריך היה למצוא מילה מתאימה. זה ריחף
שם באוויר, הקסם הבלתי נמנע בינינו, החובשים שטיפלו בו,
לבינו, הפצוע שלא ויתר ונשאר עם עיניים פתוחות עד שחומרי
ההרדמה נכנסו לו לווריד.
אולי בכל זאת עשיתי את שלי, חשבתי לאחר שיצאתי משם.
שריטה מעל השפה.
כשאני מסתכל במראה ורואה את השריטה הקטנה מעל לשפה אז אני
אומר לעצמי שיצאתי בזול. הייתי קרוב למוות כל כך הרבה פעמים
אבל לא קרה לי כלום ואפילו השמיעה לא נפגעה. אני מרגיש די
אסיר תודה אבל הגעתי למסקנה שהפרופורציות חוזרות לרמה של יום
יום מהר מאוד, אני לא יכול להגיד שאני מעריך כרגע כל דבר הכי
קטן. למשל כשהייתי בלבנון מצאתי את עצמי מסופק מהדבר הכי
בסיסי: הרגשת ביטחון בחזרה לארץ. עכשיו הפרופורציות שלי חזרו
לרמת היום-יום והדבר היחידי שאני מאחל לעצמי זה שבכל זאת
החוויה הזאת חישלה אותי.
כמו כן, למרות שנראה לי שיצאתי משם די בריא בנפשי, מדי פעם
בלילה אני חולם שאני נכנס שוב. פעם אחת אפילו חלמתי שאני מגיע
לבית ששהינו בו במרון-ארס כאזרח אחרי המלחמה וכל הדיירים כבר
חזרו יחד עם כל הרהיטים. הנוף המדהים נשאר אבל אין את סירחון
הרשף של האר-פי-ג'י (23) שיורים לתוך הבית לפני פריצה, אין
רסיסים ואין הרס. יש רק משפחה ערבית עם ילדים, אפילו מכינים
לי קפה. בחלום הזה הם גילו בסופו של דבר שאני ישראלי שמרגל
לטובת המוסד והייתי צריך לברוח לגבול יחד עם מחלקה מגדוד 890
שהתגלתה כשהיא ישבה בתוך שיחים. חוץ מהחלום הזה יש גם חלומות
הרבה פחות סימפטיים שכוללים חזרה של תחושות ופחדים. הטילים
נוחתים קרוב והמחבלים יורים עלינו מטווח אפס (אם לא נפגעתי זה
רק כי התעוררתי). ככה מדי פעם אני חולם בלילה שאני נכנס שוב
ללבנון, אולי הפעם כדי לחלץ פצוע שנמצע הרבה יותר עמוק
בפנים.
מושגים:
1) מע"רים - מגישי עזרה ראשונה.
2) ותק"ץ - ותיק צה"ל, חייל שמתחיל קורס טיס אחרי פרק זמן
בצבא.
3) שביזות - סוג של עצביגון עמוק שנפוץ בעיקר בצבא.
4) אימון מתקדם - הכשרה בת שלושה חודשים, שאותה עוברים
חי"רניקים לאחר הטירונות (מסעות, שבועות שטח וכו').
5) חפשן - חייל שלא עושה כלום (שילוב של עצלן וסטלן). לא
בהכרח מילת גנאי.
6) בא"פ - בסיס אימון פיקודי. לכל פיקוד (מרכזדרוםצפון) יש
בסיס אימונים שבו היחידות שלו מתאמנות.
7) דח"ש - דחיית שירות, חופשה מהצבא שלא באה על חשבון הפז"מ
(פרק הזמן) ותצטרך "להחזיר" אותה.
8) פח"ע - פעילות חבלנית עוינת.
9) תאג"ד - תחנת איסוף פצועים גדודית. רופא ושמונה חובשים
קרביים שמתפקדים ככוח הרפואי של הגדוד.
10) פאראמדיק - מישהו שבטיפול בפצוע בשטח יש לו אותן סמכויות
וכלים כמו של רופא.
11) פלטופ - הנשק שיש לרוב החי"רניקים. כמו M-16 מקוצר רק
שיש
בו אפשרות להלביש כוונות ועוד כל מיני שיפורים.
12) מא"ג - מקלע אחיד גדודי. מא"גיסט - מישהו שמסיים את הצבא
עם בעיות גב רציניות.
13) לו"ז - לוחמה זעירה. פעולות קטנות ומתוחכמות שאינן
מחייבות הפעלת כוח רב (הדגש הוא על התחכום).
14) משמעת מבצעית - שקט, דריכות, צייתנות וכל מה שדרוש
מבחינת
התנהגות החייל בשדה הקרב.
15) הנפצות - שמועות שעוברות במהירות מפה לאוזן ואין לדעת אם
הן נכונות או לא.
16) פז"מולדת שנתיים - יומולדת שנתיים לפז"מ (שנתיים בצבא
בקיצור).
17) טופס טיולים יוצא - פרוצדורה מנהלתית של עזיבת יחידה
(טופס טיולים נכנס - הצטרפות ליחידה).
18) בית ליד - בסיס האם של חטיבת הצנחנים.
19) נרותנר - כשהמצנח לא נפתח.
20) תגובת קרב - הלם קרב בשפת היום-יום. החייל משותק ואינו
מצליח לתפקד.
21) פומה - דומה לנגמ"ש, רק הרבה יותר משוריין ומאסיבי.
22) נקודת לחיצה - עצירת דימום בעזרת לחץ ישיר עם האצבעותכף
היד (בדרך כלל במקום שאי אפשר לשים חסם עורקים).
23) אר-פי-ג'י - טיל כתף.
|
