היא ישבה שם, למרגלות האגם, והאוויר הקפיא לה את העצמות, היא
רעדה נורא, אבל היה לה כיף שם, טוב לשבת ולזרוק פרורים
לברווזים שבאמת היו חמודים מאוד.
האוויר של המושב היה האוויר הכי טוב שיש, כמה שהמקום יפה, היא
שנאה את המושב הסנובי עם כל הווילות המפוארות והאנשים שגרו
שם...
היא הושיטה יד עם חתיכת לחמניה לברבור שהצטרף לחגיגה, אבל
כשידה התקרבה מדיי הוא רק חטף את חתיכת הלחם וברח. היא התמלאה
עצב, היא רק רצתה לגעת ביופי הענוג של הברבור לדקה אחת, בלובן
הבוהק והאצילות, אבל הוא אפילו לא סיפק נחמה.
היא הביטה סביב, האגם היה מקום המפלט שלה, הכל כל כך שליו...
רק היא, המחשבות והציפורים שהתעופפו או שחו מעל האגם הצלול.
היא קמה, שפשפה את הג'ינס הקרוע והתמתחה, נשארה לה חתיכת לחם
אחת קטנה, בטנה קרקרה ברעב והיא חשבה על עוגת השוקולד שמחכה לה
בבית.. היא הביטה בחתיכת הלחם בהרהור, הסנדוויץ' עם הגבינה
שנורמה המשרתת הכינה לה, היא הניחה שנורמה לא השקיעה יותר מדיי
זמן בלחמניה ושתי מריחות סכין של גבינה וזרקה את הנתח האחרון
לאגם, הברווזים הסתערו על החתיכה, היא קוותה שהברבור ייקח
אותה, אך הוא הביע חוסר עניין מופגן וניקה את נוצותיו מתחת
לכנפו.
היא רצתה את הברבור, היא רצתה להיות הברבור, יפה, אצילית בין
כל השאר, זוהרת..
עדי התקדמה חזרה הבייתה בצעדים איטיים, מהורהרת, בועטת באבנים.
היא נכנסה לווילה המפוארת, אימא התקרבה אליה בטיפוף עקבים
והרעיפה עליה נשיקה על כל לחי, באוויר כמובן: "ואיך היה היום
שלך פשושית? איך היה בבית הספר?".
"היה טוב אימא" שונאת אותך, חשבה לעצמה. היא חייכה חיוך מזוייף
ומנומס ונכנסה למטבח, אימא כמובן עקבה אחריה למטבח, עדי זרקה
את הילקוט על הריצפה והוציאה את עוגת השוקולד שנורמה הכינה לה
ליום הולדתה אתמול, היא חתכה פרוסה עבה ואימא הביטה בה במבט
נוזף כרגיל ופתחה בהערת מחץ: "אולי תוותרי על העוגה הזאת? תראי
איזו שמנה כבר נהיית".
עדי התכווצה בכעס, היא כבר התרגלה להערות המרושעות של אמה בקשר
למשקל שלה, מאז שהיא זוכרת את עצמה אימא העירה לה על כל דבר
שהכניסה לפה, פעם היא פחדה לאכול ליד אימא וניסתה להתחמק ממנה
בכל פעם שאכלה, עכשיו היא החליטה שמילים הן רק מילים, ואימא
יכולה לקטר ולברבר כמה שהיא רוצה, היא תאכל את העוגה הזאת.
"עדי, אני באמת חושבת שתוותרי על העוגה הזאת, יש סלט במקרר, את
אוהבת את הסלט של נורמה.. נכון?".
עדי החליטה לעבור לטקטיקה של התעלמות, היא לא ענתה והחלה לנגוס
בעוגה, אימא הביטה בה במבט הכועס שלה ובסוף אמרה בטון הגועלי
שלה: "בסדר, תמשיכי להיות שמנה, תמיד תיהי שמנה כזאת אם זה מה
שאת רוצה".
עדי התמלאה בזעם וזרקה את העוגה על עקביה היקרים של אימא, היא
לא פנתה להביט במבטה המופתע של אימא ופנתה בריצה אל החדר, היא
טרקה ונעלה את הדלת בזעם והשליכה את עצמה על המיטה בכעס, דמעות
של שינאה זלגו לה על הלחי, נזכרת בכל הפעמים שהייתה חולה ולא
אכלה, איך אימא שמחה במקום לדאוג כמו שדאגה לשני אחיה הרזים
כשחלו ולא אכלו, גם בבית הספר לא היו לה חיים קלים, גם שם זכתה
להיערות מעליבות ואכזריות, היא נרדפה בכל מקום, כשברחה
מהמציאות הנוראה של חבריה האכזריים בכיתה הגיעה למציאות איומה
יותר בה אימא שלה, האימא שילדה וגידלה אותה.. חינכה אותה במשך
כל ארבע עשרה שנות חייה לשנוא את עצמה.
היא ניגשה שטופת דמעות והביטה במראה, "עדי הפרה" השתקפה מולה
במראה, היא לפתע נמלאה שנאה, לא כלפי הילדים האיומים שצחקו
עליה בלי סוף, או אימא שמעליבה אותה בכל פעם מחדש, אחיה
התאומים שכל הזמן יורדים עליה כמו שלמדו מאימא, או על אבא שלא
מתערב ומגן על בתו היחידה, אלא על עצמה, הילדה השמנה והמכוערת
שמביטה בה במראה, היא שמנה, מאוד שמנה, היא הכי שמנה בבית הספר
שלה, היא ברווזון מכוער.
היא חשבה על הברבור, היא יכולה להיות ברבור... למה לא בעצם?
היא התמלאה כוח רצון עז שהזרימה אותו השנאה שבערה בתוכה, היא
תרזה, היא תהיה יפה, ושכולם ילכו לעזאזל.
היא התחילה לאכול רק ירקות ופירות, בשר לפעמים, אימא שמחה
ועודדה ונורמה הכינה לה את כל המאכלים שרצתה.

עבר חודש והיא כבר הורידה חמישה קילו, היא הסתכלה מתוסכלת על
המשקל, בקושי רואים שרזתה, היא הביטה בעצמה במראה בכעס: "שמנה
שכמותך, מגעילה" היא סיננה אל מראת האמבטיה.
היא התיישבה מתוסכלת על האסלה, היא חשבה על הבמבה שאכלה היום,
שקית קטנה של במבה.. שקית שלמה.. כמה קלוריות יש בבמבה? היא
כעסה, אפופת רגשי אשמה התרוצצה מתוסכלת באמבטיה, במבה.. זה
אומר חצי שעה, שעה התעמלות? ויש לה מבחן מחר... מתי תספיק
להתעמל?
היא הביטה באסלה.. היא תוציא את הבמבה, זה הכל..
היא רכנה אל האסלה ודחפה אצבע לפה, הבטן התחילה להתהפך וכאב
לה.. היא חשבה על הברבור שהיא יכולה להיות.. ועצמה עיניה
בחוזקה כשעלתה ארוחת הצהריים שלה יחד עם שקית הבמבה ונשפכה אל
האסלה בקול דוחה.
היא התיישבה לכמה רגעים וחיכתה שקיבתה תירגע, זה לא כל כך
נורא.. זה היה אפילו רעיון טוב, עכשיו גם חסכה את הספורט...
למרות שבעצם.. אם כן תעשה ספורט.. היא תרזה יותר.. גם האוכל של
ארוחת הצהריים הלך.. וגם תעשה ספורט.. זה יוריד משקל פי
שתיים..

עבר עוד חודש, היא קברה את ראשה באסלה והביטה במה שצף במי
האסלה, שהיה לפני דקה בקיבתה- מלפפון, קציצת עוף וחצי עגבניה,
עכשיו מעוכלים.. היא הורידה את המים והתיישבה, ידיה רעדו
וקיבתה השמיעה קולות מחאה, היא התרוממה נעזרת בכיור ועלתה על
המשקל, היא רזתה עשר קילו, לא מספיק.. היא שקלה עכשיו שישים,
הורידה שמונה עשרה קילו בחודשיים.. זה הרבה? היא הסתכלה במראה,
וראתה את השמנה המכוערת שהביטה בה.
זה לא מספיק.

עברו שלושה וחצי חודשים, והיא כבר הגיעה לשלושים ושמונה קילו,
היא הייתה מתוסכלת, היא חייבת להגיע לשלושים קילו, אז תהיה
באמת רזה, היא הביטה במראה וראתה את העצמות הכחושות, שלה הן
נראו עטופות שומן.. שומן.. יותר מדיי... שמנה, היא שמנה!! רק
עוד קצת.. רק עוד כמה קילו.. לא יקרה כלום.. היא קיבלה מחמאות,
היא רזה ויפה.. אימא קצת דואגת, היא תפסה אותה פעם מקיאה, אבל
עדי אמרה שהיא אכלה משהו לא טוב.. היא כבר לא הקיאה שלוש פעמים
בשבוע כמו פעם, רק פעם בשבוע, אולי פעמיים, בדרך כלל ביום
שבת... זה רק לפעמים... אבל היא קיצצה באוכל, פעם היא הייתה
אוכלת חמש מאות קלוריות ליום, עכשיו כשהחליטה להפחית את ההקאות
אכלה שלוש מאות וחמישים קלוריות ליום, אבל זה בעיקר בסופי
שבוע, שהמשפחה אכלו יחד ארוחת ערב ואימא פקחה עין שבתה הרזונת
אוכלת כמו שצריך.. אבל לפעמים לא אכלה שום דבר חוץ ממלפפון,
יוגורט וחצי כוס קורנפלקס ליום... יותר חכם מלהקיא.. מה השעה?
כבר חמש, היא צריכה לצאת לריצה היומית, היא הסתירה את רזונה
המחריד בבגדים גדולים כדי שאימא לא תתחרפן: "אני יוצאת לריצה
אימא".
"טוב" אמרה אימא והעיפה בה מבט מודאג.
עדי רצה ורצה, רגליה רעדו, היא התעלמה מהרעד, כוח רצונה דחף
אותה להמשיך, היא הגיעה לאגם היפה וראתה את הברווזים, היא
הייתה מסוחררת, היא הביטה בהם, שטים ושלווים, ואז ראתה את
הברבור היפה, מתנשפת ורועדת הביטה בו יוצא בשחייה אצילית
מאחורי סבך צמחי מים, הוא דישדש במים בשלווה, היא הביטה בו,
בשחייה האצילית, אולי קצת סנובית, מתקדם לגדת האגם באיטיות...
ואז היא התמוטטה.