האולם היה מואר באור פלורסנטים מרצד. נראה היה כאילו ניסו לתת
לאולם הידור של כבוד, מושבים מקטיפה ועץ מהגוני מבריק אפילו
הסמל שהיה תלוי מעל מושב השופט הבריק בזהב מסנוור. גורג' לא
התרשם כלל מן ההידור ובטח שלא מן הסמל הזהוב, הוא ראה בימיו
מקומות מרשימים הרבה יותר, ממזמן.

נראה היה כאילו מתן פסק הדין ייקח לנצח, גורג' פתח מחשב כף היד
שלו ונכנס לאתר העיתון אלג'אזירה. הוא החל לדפדף בכותרות של
היום. בין תוצאות משחקי הכדורגל האחרונים לניתוחים כלכליים על
מצב קרן ההון של כוויית, מצא גורג' גם אזכור על דיכוי
ההתקוממות בשטחי פלשתין. כמנהגו של גורג' כל אימת שראה יהודי
או נזכר לרגע בקיומם, סינן קללה מבין שפתיו , היהודים על פי
השקפתו היו האחראים הישירים לכל הדברים המשובשים בעולם של
היום.

בשעה שג'ורג קרא נכנס הסדרן לאולם בית-המשפט והודיע: "השופט
הנכבד, מודיע בזאת שעקב מחלוקת בקרב המושבעים, פסק הדין יינתן
מחר בשעה 12:00 ולא היום כפי שנמסר לפני כן.". ג'ורג שמע את
ההודעה וקם לעזוב, הכניס את מחשב כף היד חזרה למזוודה והסתלק
מן האולם.

בחוץ כבר החל להחשיך, אנשים החלו עושים דרכם מהעבודה אל בתיהם
שבפרברי עיר הבירה. ג'ורג נכנס למונית ולפני שהספיק להניע כבר
נכנס לבפנים נוסע זעוף פנים. "אתה מוכן להזדרז? איזה מן שרות
זה? אתם כולכם אותו דבר, זרים מטונפים.". גורג' עבד כבר שלוש
שנים בתור נהג מונית, הוא כבר התרגל לכל אותם אנשים מפונקים
אשר מתלוננים על דקת עבודה מבוזבזת, נעים בין עבודה חסרת ייעוד
למועדון אפוף סמים וזונות, נעים במקצב החיים המושחת שלהם
וכאילו שוכחים שבמקומות אחרים בעולם ישנם ילדים מורעבים ואנשים
קשיי יום הנאבקים על כל פת לחם המוצאת את דרכה אל ידיהם.

ג'ורג הוריד את האיש הנרגן בביתו ופנה לעבר דירתו, בדרכו עבר
ברחובות האדירים של העיר, הוא זכר שפעם, כשהוא היה עוד ילד, גם
בארצו היו כבישים אדירים, ערים שוקקות חיים. פעם, כך זכר, גם
בארצו יכל אדם להתפרנס בכבוד ולחיות בביטחון יחסי, אבל כל זאת
היה מזמן וכעת ארצו מלאה בפליטים ובניינים נטושים או הרוסים.

כשהגיע לדירתו צלצל מכשיר הטלפון צלצול מנדנד משהו, גורג' ידע
רק ע"פ הצלצול הצורמני מי נמצא מעברו השני של הקו. "כן, היה
עיכוב. המושבעים ייתנו את פסק הדין רק מחר. כן אני יודע, אל
תדאג, הכל יתבצע ע"פ התוכנית". גורג' חיכה לסימן כלשהו לאישור.
לאחר כמה שניות שמע את קולו של מפקדו, "גורג', אתה יודע שזה
חייב להתבצע עד מחר, אנחנו לא יכולים לתת להם לעבור על זה נקי,
הם חייבים לשלם על המשפט המגוחך הזה. מחר - בלי תירוצים
נוספים!". גורג' הניח את השופרפרת במקום, רחץ פניו, התפשט
ונכנס למיטה, "מחר יום גדול" אמר לעצמו, "יום גדול".

"האם הגעתם לפסק דין? " שאל השופט את המושבעים. "כבוד השופט
חוסיין אל-נסראלה, אנו, מושבעי בית-המשפט הקדוש הבינלאומי
לפשעי מלחמה, מוצאים את גורג' בוש אשם בפשעי מלחמה ובפשעים נגד
האנושות בפרשת אפגניסטן ב- 2001." השופט הנהן בראשו למשמע פסק
הדין, ודפק בפטיש בכדי להרגיע את הקהל המריע. "אני מוציא בזאת
צו מעצר בינלאומי על שמו של פושע המלחמה המורשע, גורג' בוש,
ובתוקף סמכותי כשופט עליון בבית המשפט זה הנני מורה על הסגרתו
המיידית של גורג' למען ירצה את גזר דינו, שינתן בפניו."

ג'ורג' קם ממושבו והרים את מזוודתו באוויר, לחץ על הכפתור
בידית המזוודה וצעק: "בשם ישו הקדוש, אני נוקם את נקמת עמי,
מוות לכופרים".

בצדו האחר של העולם אי שם במדבריות נבדה, בתוך מערה הממוקמת
בצידו המזרחי של נקיק עלום שם, ישבו קלינט וחברי ארגון "מסע
הצלב האחרון". קלינט והאחרים סיימו לצפות בדיווח מיוחד של תחנת
החדשות הבינלאומית אל-ג'אזירה. במהדורה דווח, מיד אחרי שדיווחו
שנית על דיכוי ההתקוממות היהודית בפלשתין, שפיצוץ עוצמתי החריב
את בניין המשטר הפאדרלי בסעודיה, אלפי אנשים קבורים מתחת
להריסות, שעל פי הדווחים נגרמו כתוצאה מפיצוץ ממוקם היטב בקומת
הקרקע של המגדל, בו נמצא בית המשפט הבין לאומי. קלינט חייך
לעצמו, הוא לא תיאר לעצמו שכל המגדל יתמוטט.