אז נסענו.
כמו כל בוקר, קריר למרות שאביב. אתה מרגיש את הקור חודר לעצמות
ותוהה...
מה אני צריך את זה?!
אבל לעולם יש הכרחים ואני מטבעי בנאדם מבליג, כלפי חוץ.
שתיקה... שקט מוחלט, למה זה תמיד ככה?
עיני נעוצות בחלון, אני לא ממש מסתכל על משהו מסוים, סתם בוהה
בחזיונות החולפים לנגד עיני:
זקן גיבן עם הראש באדמה, אוחז בשקית מכולת עם שני חלב, מתקדם
באיטיות מחרידה עד כדי דמעות לעבר... זה לא משנה.
גבר שמן ומזוקן צועק לתוך הדיבורית בתוך מכונית הסקודה הקטנה
שלו. איך אפשר להיות כל כך עצבני בשעה כל כך מוקדמת?

אני תוהה אם הוא יודע שאני מסתכל בחלון רק כדי להימנע  מלדבר
איתו. כל פעם אותו דבר, כל פעם אותו הריב.
למרות שהנושא שונה מפעם לפעם, כן, יש לו כישרון למצוא נושא חדש
בכל נסיעה, מה שאני מרגיש- נשאר זהה.
הרגשת הפיצוץ שאני אוצר בתוכי, כי אין לי ברירה, כי אני לא
יודע מה יהיו ההשלכות של זה, בעיקר כי אני לא רוצה. מי אמר
שלחיות בבועה זה רע?

הוא שובר את השתיקה.
שיא חדש! עברו שבע דקות ועשרים ושש שניות מאז שנכנסנו למכונית.
ככל שעוברים הימים- העימותים שלנו נעשים קצרים ומרוכזים יותר.
כיום, אני מתרגז הרבה יותר בדקה מאשר שהייתי
מתרגז בחמש דקות, אז, כשכל זה עוד לא היה בשגרה.

- "רוצה קצת קרם הגנה?" הוא שואל אותי בנונשלנטיות מוחלטת בעוד
הוא מורח את עצמו ביצירת המופת האנושית של המאה העשרים:
האשליה, המפלצת, והמשיח- "מקדם ההגנה".
- "לא תודה, אני מנסה להפסיק" אני אומר. אני תוהה אם הוא
מסוגל לשמוע את נימת הזילזול וחוסר הרצון שיוצאת בחוסר  שליטה
מפי.
אני באמת לא מנסה לריב, אבל שאלות כאלה יכולות לחדור לתוכי
בעוצמה יותר גדולה מסכין בבטן. כשאני חושב על זה, עדיף סכין.
- "אהה אני מבין, אתה מ'מכורי קרם הגנה אנונימיים?'"
- "זה לא מצחיק". אני מרגיש... כן... ההתפרצות... היא באה...
- "נו תשים, זה יגן עלייך! זה מגן עליי..."
זה התחיל.
למה הוא אומר את זה? איך הוא מסוגל להיות כל כך עיוור לאמת?
הוא באמת חושב שדבר כזה יגן עליו?
קרם הגנה, בדיחה אנושית מעוררת רחמים. זה יגן עליו מהיום בו
האדמה תפער את פיה ותבלע את כולנו לאבדון? אני רואה את זה בא.

אני חייב להתכונן. למה אני דוחה את זה?

התכוונתי לענות לו תשובה ממותנת ולסיים את העימות אלמלא היא
הייתה לוכדת את עיניי.
שם היא הייתה, במעבר החצייה. חוזרת הלוך ושוב, הלוך ושוב...
כולם אמרו שהיא מטורפת, מתוסבכת, מה היא חושבת לעצמה שהיא
יכולה להפריע ככה לתנועה? אבל לדעתי היא רק חצתה את  הכביש
הרבה פעמים. הכל שאלה של נקודת מבט.
מעולם לא דיברתי איתה, אבל יכולתי פשוט לדעת, אינטואציה נערית
אני מניח. היא ראתה את מה שאני ראיתי:
החזיונות, החלומות בהקיץ.
אני מעריץ אותה על הדרך שהיא בחרה, להיות נביאת הזעם והאמת.
זה משהו שאני עוד לא מוכן להתמודד איתו. אני לא יודע למה הם
בחרו בי בכלל, למרות שאני מרוצה שאני הוא- הוא האחד.
חלפנו על פניה במהירות גבוהה מדי וסובבתי את הראש כדי להגניב
מבט אחרון, לא רציתי לחכות יום שלם עד שאראה אותה שוב.
- "מה אתה עושה?"
- "מזתומרת?"
- "אין שם כלום! על מה הסתכלת?"
- "אהה, שום דבר..."
- "ילד מוזר..." הוא ממלמל לעצמו במחשבה שאני לא שומע.
המכונית נעצרה.
- "טוב, הגענו. יום לימודים נעים שיהיה לך."
- "תודה, ביי אבא."