אני בדרך כלל כותב בשביל לפרוק עול, אך עולי כבד מנשוא.
העול אשר בחרתי לקחת על כתפיי האיתנות כבד משאוכל לשאת אותו,
עול של בדידות, של אכזבה, של אהבה נכזבת.

הרגשות האלה כל כך מוכרים לי, אך הפעם זה אחר.
זה כאילו שמפרידה לפרידה הבדידות עברה מוטציה, עד שידעתי
להתמודד איתה היום אין לי סיכוי.

זה היה כמו מכת ברק, כמו תאונת דרכים, שאני יודע שהכל נגמר
מבחינתי. שזהו, השמנה שרה, המסכים יורדים, החיים שלי עוברים
מול עיניי. ואני משלים עם העובדה שהכל אזל.

גם כוחותיי.

אזלו.