לחייך לנוכח היותך, חיוך תמים. שפתיים קעורות ולא מובנות,
מרמזות מעט ועדיין איני בשלה. לא תמיד הבנתי מה רציתי, לא תמיד
ידעתי מה יהיה, דברים קרו, השתנתי, גדלתי.
לא רציתי לשמוע אף אחד, דבקתי באי-מושג, לא הרווחתי הרבה. נכון
שמטעויות לומדים, לא סתם אומרים זאת, אבל טעות אחר טעות, כנראה
משהו אינו כשורה.
ועכשיו כאילו קסם נפל עליי ותחושות טובות מציפות אותי, כאם
המצפה לבנה הבכור. ממתינה בחוסר סבלנות לבעיטה הראשונה, למילה
הראשונה, לנשיקה הראשונה וגם לדמעות.
לא ניתן לדעת הרבה, רק לשאול אחרים ולהתייעץ. אך את הרגע
האמיתי עוברים לבד כשהזמן מגיע, אצל אם זה ודאי, תוך 9 חודשים,
אך איתו אין לדעת. יכול להיות תוך חודש, אולי תוך שנה ואם כבר
מעבר לזה, אז לא תהיה לנו הזדמנות. דרכינו יתפצלו, אני אלך
בשלי והוא בשלו ואני לא מאמינה שניפגש. רק אם זה באמת נועד
לקרות, רק אז אראה אותו שוב. אך גם אז תמיד יהיה מישהו או משהו
או... פשוט תמיד לא תהיה הזדמנות טובה להתחיל עם הכל.
ובעצם, מה זה? לדבר, פשוט לדבר על כל דבר, על דברים חשובים
יותר חשובים פחות, להכיר תוך כדי דיבורים. רק שיהיה לנו את
הרגע האחד הזה שנהיה שנינו לבד ונוכל להתחיל לדבר.
אם היינו אדם וחווה לא הייתה לנו ברירה אלא לדבר, אבל המצב
שונה. יש כל כך הרבה אנשים וכל כך הרבה דברים מסביב אשר
באיזושהי צורה מונעים את הגישה לדבר הבסיסי- "שיחה".
אני יכולה לפנטז ולדמיין אבל אני מעדיפה להשאיר את העבודה
לחיים לבנות את זה בעצמם. הראש יכול לדמיין כל דבר אבל האם כל
זה באמת יקרה? לעיתים מאוד רחוקות, אז עדיף להשאיר את המחשבות
באיזושהי מגירה נעולה במנעול, שהמפתח שלו נזרק לים הגדול.
איך אפשר להעביר רגש למילים? באמרות, בכתב? אני חושבת שאת
הרגשות צריך להשאיר אצלך, במקום האישי שלך. לא צריך להודיע
לכולם על ההרגשה שלך כי זו הרגשה אישית שלך שאף אחד לא יכול
להרגיש, רק אתה. זה כמו שעכשיו תראה רוח רפאים ותגיד לכולם
שראית אבל אף אחד לא באמת יודע איך זה. ההזדהות היא לא טוטלית.
הייתי רק רוצה להרגיש את זה בצורה מוחשית, לגדל את ילדי הבכור
ולרכוש אליו את מלוא האהבה, לתת לו לצמוח וללמד גם אותו לאהוב.