אתמול בערב שוב נתתי לגוף שלי להסתובב חופשי.  לא היה לי כוח
לצאת, אז נשארתי בבית, הלבשתי אותו בבגדי יציאה חגיגיים כאלה,
נתתי לו את המפתחות של האוטו, וביקשתי שלא יחזור יותר מדי
מאוחר, כי אני לא אוהב לקום עייף בבוקר.

זאת לא הפעם הראשונה שאני מרשה לו להסתובב ככה בכוחות עצמו,
הוא כבר ילד גדול, והוא לא צריך אותי שישגיח עליו, אני לא אמא
שלו או משהו.  אז אתמול בערב, אני ישבתי בבית, קראתי איזה ספר
טוב, ראיתי קצת אקטואליה בטלוויזיה, ובינתיים הגוף שלי ישב
באיזה פאב נידח עם כמה חברי ילדות שכבר מזמן הספקתי לשכוח,
ואחרי זה הוא נסע לחוף הים כדי לתפוס ראש עם איזה כמה בחורות
שהוא הכיר בפאב.

כשהוא הגיע הביתה בשבע וחצי בבוקר עם מבט מסכן ומתחנן של "אני
יכול להסביר..." על הפרצוף, ואני לא הפסקתי לצעוק עליו מרוב
לחץ, שבגללו אני מאחר לעבודה כבר בחצי שעה, הבנתי משהו.  פתאום
התחיל להיות לי ברור שהוא בכלל לא אשם בזה שהוא קצת איבד את
הראש אתמול בלילה, שתה יותר מדי, טעם מחיי הלילה הסוערים של
תל-אביב, ואולי אפילו הצליח להשיג איזה זיון או שניים, מי
יודע.

הבוטום ליין היא שזה לא אשמתו, הרי אני זה שמסרתי לו ביד את
המפתחות, וחייכתי אליו חיוך דבילי של אמא פולנייה שאומרת לבן
שלה שישמור על עצמו.  אני זה שגידל אותו כל השנים האלו, אני
חינכתי אותו, ממני הוא הרי למד את כל מה שהוא יודע.

אבל בכל זאת, כשנסעתי בבוקר לעבודה עם כאב ראש וגב תפוס, הגוף
שלי שכב לו במיטה ונחר אחרי שני כדורי הואליום שנתתי לו.
ולכן, החלטתי שבפעם הבאה, נראה לי שהוא יהיה זה שיישאר בבית
כמו אמא פולנייה, ואני אצא לי לדפוק את הראש באיזה פאב מסריח,
ולחזור הביתה מאוחר מדי בבוקר.  נראה איך הוא ירגיש בדרך
לעבודה עם גב תפוס והכאב ראש המתפוצץ הזה שיש לי עכשיו.