הולכת כמו עיוורת,
יודעת שהפעם שוב טעית.
לוחש הלב,
מלטפות האצבעות את הפסנתר שלך
מקמרת גבך, מטה ראשך לאחור...
על השלג הוורוד הזה מדם-
את כמו מלאך בשחור
יושבת רק רחוק מדיי.
לבושה בהגזמה של ציפור שיר תועה,
רק מנסה לפתות את אויבייך.
כושלת, צעד אחר צעד
כורעת ברך, תופסת את החבל
הכרוך סביב צווארך
ידייך דומעות בנוזל הסמיך הזה-

מלטפת אותך בנוצה
של עייט.

ועוד זוכרת את העורב השחור,
שצעק לך בקול צרוד,
דרך נקיקי המסגרת של החלון שלך-
תיצמדי בתשוקה כמוהה רק אפשר לשנוא,
תתעטפי בגלימה הדקה שלך...
כתפייך יפסיקו להיות חשופות.
על שפת תהום,
עומדת מנגד,
שרה בשבילך על כל הזוועות
שהיו ועוד יחזרו לחוות.
פיוטי הנפש נרקמים סביב העץ העקום הזה,
כמו נחשי גן עדן,
שרק רוצים אותך להרוס
כל הכוח בידיים שלך האלו-

אבל את לא יודעת מה איתו.

מלטפת אותך בנוצה
של עייט,
מלטפת אותך בנוצה
של עייט.