במדבר הזה אין לילה ואין מצחק מן השועלים
כאן כבר אין חורבן ונחמה, כאן אירע חורבן הנחמה
נותרו רק רמצים דועכים של אמת רמוסה עד עפר
ונשרפת לאפר, זה כבר סוף הקיץ
דבר לא נשכח

במקום שם בערה הלהבה הבהירה מכולן
והצללים יגוועו בו עם משב הבלהות המיילל של הסתיו
כאן החידלון מלחך בשקידה את הזעם
ומשאיר שלם את הגעגוע,
אוי לו למקדש החרב האחד הזה
שלא תישמע בו לחישה.

לרוחב כתליו המטים מתערבב
בין קול דממה דקה ובין זעקה מיוסרת
הד צחוקה הלעגני של הנחמה האכזרית שהכזיבה
דבר לא נשכח

במדבר הזה במקום בו פרחו פעם אלף פרחים
ועתה מלבד קוצים ודרדרים לא יצמיח דבר
אין לילה תחת השמש המקפיאה, ואין נעלם
ואין תואנה ואין קץ ותכלה,
הדממה מנסרת:
הקיץ חלף

ערפל מסנוור של שנאה מאולצת ומזויפת
מכסה על קרעים עשנים
של חלומות נושנים,
כדבר שאסור להתקרב אליו או לגעת בו
כמו גדר תיל מתוחה
סביב איזור אסון,
או מקום הטמנת חומר מסוכן
זכרונות עמומים מושלכים סביב,
מחלידים למעצבה

הדממה מחברת פיסות דמיון עיקש
ודוהה,
שריד מבועת לימים אפלים
הלומת צער,
רחוק אי שם בעבר, או אולי עלומה
בעתיד שאיננו
והזעקה הולכת מקצה העולם ועד קצהו ואיננה נשמעת

ארור השוכח
אשרי הלב שלעולם לא יאמר נואש