גשם,
בוכה עליי.
נותן לי לשקוע
בשלולית בוצית.
טפטופי מציאות ניתזים על כתפיי,
נקברים במצולות.
נבלעות האצבעות ברגליים,
ושלולית נוספת, אדומה,
מציירת כאב
במאגר הדמעות
השמיימי.
אלפי יונים עם כידון ,
מנקרות באוזניים.
צווחות של קריעת השמיים.

כידונים נשמטים מפיות פצועים
כמו מילים
שאיבדו הגייה.
צפים בתחילה,
אט אט נבלעים;
דקת דומיה;
לזלעפות היורות ממעל
ורגע לפני,
עיניי נדקרות בליבן
מכידון הנפרד
מזוג כנפיים
צבוע
לבן.

עלה של זית
מדמם
נקבר בשלולית
בוצית.
גשם,
בוכה עליי.
נבלעות האצבעות ברגליים,
צווחות על כתפיי.
טיפטופי מציאות
מנקרים
באוזניי;
ומאגר דמעות
שמיימי,
שאיבד
דרכו המוכרת
מצייר כאב
בדמדומי
התכלת.

טיפת דימיון שרפה לשוני,
עצמה את עיניי
ריחפה בי.
בלעתי
ואטמתי את פי.
הנשימה הנקיה
האחרונה.
שלי.