ככה זה כל שנה. כל שנה מאז שהתחלתי להיות כזאת, מה זה כזאת?
אין לי איך להסביר את זה וזה גם לא ממש דורש הסבר,
אני רק יודעת שהמשפחה שלי לא אוהבת את זה במיוחד, אבל ככה זה
כל שנה, כל שנה ביום כיפור.
זה תמיד מתחיל נחמד, כולם יושבים יפה ליד השולחן ומחכים שאמא
תגיש את הארוחה המפסקת, כולם מתחילים במרק,
אח"כ זה בדר"כ עוף עם תפו"א או אורז, אח"כ מתחילים לדבר.
זה מתחיל כשיחה נחמדה סתם על שום דבר חשוב ואז זה גולש "במקרה"
אליי, על כמה שהבגדים שלי הם לא מה שהם ציפו,
על זה שאני אפילו לא מנסה לצום ואח"כ עליי בכלל.
השנה הם כבר הגיעו ל"איפה הם רואים אותי בעוד 10 שנים",
הפעם הם ראו אותי בכנס של "שלום עכשיו" מדברת על כמה שהערבים
מסכנים והם בעצם הקורבנות, זה לא הפריע לי, לפחות לא באותו רגע
"שיצחקו" זו הייתה המחשבה היחידה שעלתה לי לראש, אז הם עברו
נושא אחרי שראו שאני לא מגיבה כמו שהם ציפו.
עזבתי את השולחן לפני כולם, כרגיל. ירדתי לקומה התחתונה לקחת
אוזניות, היה לי חשק למוזיקה אבל זה יום כיפור, צריך לעשות את
זה בלי שישמעו אותך השכנים, שלא יכעסו.
המחשבות שלי נדדו מהשיחה בשולחן אלייך, כן, דווקא אליך! זה
נשמע מוזר? טוב אני לא מתיימרת לומר שאני לא מוזרה, אני מוזרה
ומוזר זה מיוחד, אנשים שהם לא מוזרים הם חד-גוניים מדי לטעמי,
אין בהם שום דבר מיוחד שייחד אותם מאנשים אחרים... וחבל.
מוזיקה.
היא לוקחת אותך (או במקרה הזה אותי) לעולמות אחרים במקרה הזה
זה היה הים, כל כך רציתי להיות שם עכשיו, כן דווקא ביום כיפור,
כשהכל שומם ואין שום נפש חיה בסביבה, חוץ ממך.
דמיינתי את הים הכחול ואת הרוח שנושפת כך סתם מעיפה את החול
ממקום אחד לשני ואתה מסתכל (שלא להגיד בוהה) בים.

סוף ראשון:
הסתכלתי עליך, היית כל כך חמוד ככה עם החצי חיוך מאושר על
פניך, חיבקתי אותך, לא הגבת. אפילו לא שינית הבעה. וככה זה היה
במשך שעות, אתה בוהה בים ואני בך מנסה להסתיר את העובדה שאני
עדיין אוהבת אותך, אוהבת יותר ממה שאי פעם תתאר, נישקתי אותך
ונשארת דומם. באותו רגע הבנתי שאיבדתי אותך. לתמיד.

סוף שני (המקורי): כאילו לא ראית ים כזה כבר שנים, נראית כל כך
חמוד עם הפרצוף הזה, נראית כל כך תמים וחסר אונים בצורה חמודה
שכזו.
חיבקתי אותך, אני לא יודעת למה, פשוט היה לי מן דחף כזה לחבק
אותך לפני שתשנה הבעת פנים הסתכלת עליי חייכת חצי חיוך והמשכת
להסתכל על הים.
התעוררתי מהחלום הזה שלי וגיליתי להפתעתי שאני בחדר שלי, עדיין
עם אוזניות וככה זה כל שנה, כל שנה ביום כיפור.




בהתחלה כתבתי רק סוף אחד (השני) אבל כשהעברתי אותו למחשב נורא
רציתי לשנות את הסוף אז במקום למחוק פשוט הוספתי עוד אחד...