אשתי כבר חודש לא פה. נסעה לנפוש בישראל. אני פה. עסוק באופן
כללי אבל עם המון זמן חופשי. כשאנו ביחד אין הרבה זמן לדברים
אחרים שמחוץ לשגרה. העבודה לוקחת כחמישים אחוז מהזמן שבו אני
ער, אכילה וסידורים חמישה עשר אחוז, בן אחד חמוד בן שנה שדורש
הרבה אנרגיה - כל השאר. הרצון להספיק משאיר אותי חסר נשימה
וחסר זמן לדברים חדשים ושונים. ואז מגיעה ההרגשה הזו, של רצון
להתרחק לכמה זמן. הריחוק טוב לנפש. נסעתי לכנס, אשתי נסעה
לבקר בארץ ואני חזרה כאן. לבד כבר יותר מחודש. הולך לעבודה
כרגיל, חוזר, ובערב פוגש מדי פעם חברים. אבל בעיקר נמצא לבד.
את רוב הלבד אני מבזבז ללא תשומת לב: ישיבה, אכילה וצפייה
בטלוויזיה. אבל לפעמים, אני חש בזמן, ברגע שחולף ולא חוזר.
הרגע הזה בדיוק, זה שלוקח לקרוא מילה ועוד מילה ועוד מילה.
כשזה קורה אני נשאר עם הרגע הזה - נפלא כמו אחר צהריים זהוב
של אליס. לפני שעה הייתי במכון הכושר. נכנס, עולה לקומה
שנייה, חימום קצר וריצה על ההליכון. המוזיקה דופקת בקצב, מהר,
יותר מהר, להשיג, להספיק, עוד קצת. והמכון נסגר בעוד ארבעים
וחמש דקות. סיימתי, ירדתי למטה, ונכנסתי לכיתה ריקה. אוזניות,
מוזיקה שקטה, ולבד לבד עומד - ידיים פשוטות לפנים ברכות, גוף
רפוי ונושם לאט לאט, שם לב למוזיקה. עכשיו אני חוזר על תבנית
התאי צ'י, תנועה ללא מאמץ. כמו ריקוד לצלילי המוזיקה התבנית
היא ריקוד הסולו שלי. התנועות חוזרות על עצמן, אך כל פעם הן
שונות כפי שכל רגע לא דומה בדיוק לזה שאחריו. "תראו אותי",
מחשבה זועקת; "תהיה כאן", אני מזכיר לעצמי, וממשיך בתנועה הלא
פוסקת. חמישה לשמונה, המכון נסגר וצריך לסיים. אני יוצא
החוצה, משחרר את המנעול, עולה על האופניים, נוסע לאט על
המדרכה ומאזין למוזיקה. ברקע קונצ'רטו מספר חמש של באך לפסנתר
בפה מינור, איטי ולא ממהר, כל תו בדיוק בזמנו וכל תו יפה
ומושלם לבדו. אני נוסע הכי לאט שאפשר. האיטיות המתוקה, כאילו
יש לי את כל הזמן שבעולם. גוון השמיים הכחול אפור מתכהה לו
לאיטו והחשכה יורדת אט אט. אני מגיע הביתה ומבחין כי עכביש
גדול טווה קורים בכניסה. נכנס פנימה ומתיישב לכתוב. בדרך כלל
אני בורח מהריקנות, היא כואבת, מזכירה לי את מה שחסר. הכל
זמני, גם כדור הארץ ייהרס כשתגיע השמש לסוף חייה. "אני נוסע
לאשתי בעוד עשרה ימים", אני נזכר ומחייך. גם הבדידות המבורכת
מגיעה לסופה. כמה טובה הצביטה בלב שמזכירה לי כמה מבורכים חיי.