היא ראתה אותו יורק, אבל לא הבינה שהיה לו טעם של דם בפה -
מהריצה הארוכה שעשה עד לתחנה, יותר כדי לשמור על כושר מאשר
להספיק לעלות על האוטובוס.
היא ראתה איך הוא זרק את הנעליים המטונפות שלו על הספסל
שממולו, אבל לא ידעה שהבוץ שדבק בהן היה תוצאה של שעות בהן עזר
לסבא שלו לטפל בחצר ושהן עייפות - מעמידה ארוכה בדרך הלוך, כי
הוא קם לקשישה.
היא ראתה אותו נדחף בדלתות האוטובוס, אבל לא ידעה שהוא ממהר
לבי"ח לבקר את החבר הכי טוב שלו.
היא ראתה אותו מדבר בחוסר סבלנות לנהג, אבל לא ידעה שהוא פשוט
מותש מבוקר שלם עם חניכים.
היא ראתה את הבגדים המוזנחים שלו, אבל לא ניחשה שאלה למעשה
בגדי המחול שלו - כי הוא לומד מחול מודרני.
היא ראתה את מיליוני הצמידים המהוהים והקרועים שהיו לו על היד,
אבל לא ידעה שכל אחד מהם ניתן במתנה ועם המון אהבה מחבר קרוב
או ידידה.
היא ראתה את הקעקוע השחור שביצבץ לו מהחולצה, אבל לא ידעה
שבסופו כתוב "אמא", והוא לזכרה.
היא שמעה אותו מקלל בפראות מישהי בטלפון, אבל לא ידעה שזאת
החברה שלו לשעבר שבגדה בו.
ואז היא ירדה איתו מהאוטובוס, בדיוק באותה תחנה ואמרה לבעלה
"הנוער של היום... פשוט בושה וחרפה!"