בוקר יום שישי, השעה 11:00, ממש בוקר. העיניים עדיין מלאות
בקורי שינה.
הידיים מתרוממות בכבדות לכיוון הפנים, ואצבע אחת נדחפת לפינת
העיין במאמץ לשלוף את מה שהצטבר שם במהלך הלילה. פעם עיין ימין
ופעם עיין שמאל, וחוזר חלילה.
כוס נס הקפה מונח על השולחן, חצי מלאה, חצי ריקה.
יום שישי, חופש, אין צורך להתגלח, להתארגן, לרוץ לרכב, ולהכנס
לפקקים המרגיזים בדרך האין סופית למשרד.
המחשב כבר מחובר לאינטרנט, ואני משוטט.
אני משוטט יחף, ערום, לא מגולח, ואף אחד לא אומר לי כלום. אף
אחד, ממש אף אחד אינו נזעק. הפריבילגיה של האינטרנט ויום שישי
בבוקר.
אני מתעכב ב"במה חדשה", לבדוק מה חדש, וקורא להנאתי יצירות של
אנונימים אשר סופרים ומשוררים היו מתקנאים בהם.
אני מרוכז.
צילצול טלפון.
כמו יתוש טורדני הוא מצלצל שוב ושוב.
אני מרים בחוסר רצון את הטלפון.
"גנבו... לי.... ת'אוטו...." שרון בוכה אל תוך אוזני..
"מה.. "? אני שואל, מרוכז עדיין בשיר שמולי. "הודעת למשטרה.."?
אני ממשיך. עדיין לא קולט את שנאמר לי.
ההתייפחות באוזני אינה מפסיקה.. "גנבו לי את הרכב... אני לא
יודעת מה לעשות... ואין לי גרוש בתחת..." ממשיכה שרון.
צילצול האסימון הנופל בראשי משמיע רעש מחריד ואני מתרומם תוך
קריאות הגובלות בהיסטריה "מה?..... איך?..... איפה החנית את
הרכב?..."
"החניתי...את הרכב... היכן שאני תמיד... תמיד מחנה...." היא
ממשיכה לבכות, "ועכשיו... עומד שם... רכב אחר... בדיוק איפה
שהיה... הרכב שלי... "
"עוד פעם השטויות שלך... רק אצלך זה יכול לקרוא... " אני שואג
בחוסר טקטיות מושלם, ומרגיש איך הדם עולה וה"סנטה מריה" נכנסת
לפעולה.
"איפה את עכשיו"?
"אני נמצאת... ליד מקום העבודה"
"קחי מונית, סעי למשטרה, תודיעי להם ותגיעי הביתה... ונראה מה
עושים.."
"אבל אין עלי שקל..." עונה לי שרון.
"או. קיי. אני מגיע אלייך... ".
בחוסר רצון ובמצב רוח קרבי, עצבני על כל העולם, אני יורד
במעלית.
שיקולים רציונלים הם ממני והלאה, אני נוהג בעצבנות בדרך הארוכה
מאוד לשרון, והמחשבות מתרוצצות.
איזה אוטו יפה היה לנו, ניסן "מקסימה", בצבע שחור, יד שניה,
חדש, הנהיגה בו היתה ממש חוויה. קנינו אותו בהזדמנות ולא נראה
לי שנמצא הזדמנות כזו שוב.
מתי נקבל מחברת הביטוח פיצוי, כמה, אילו מדורי גיהנום נעבור עד
שיואילו בטובם לפצות אותנו, איזה רכב נרכוש, בודאי לא הרכב
שהיה לנו קודם.
איזה מזל שיש לי רכב מהעבודה.
אני מגיע, ואיני מוצא אותה. שרון, שרון, היכן את ?
עוד סיבוב באיזור והנה היא, שפופה.
אני עוצר "כנסי לרכב... ניסע למשטרה... ואת תטפלי ב-כ-ל..."
אני אומר בחוסר סבלנות, וכרגיל בחוסר התחשבות.
היא נכנסת, ואני מתחיל בנסיעה המתוחה.
לאחר כמה עשרות מטרים אני עוצר את הרכב ושואל "תגידי, היכן
החנת את הרכב" ?
"שם.." היא עונה לי בשקט.
"איפה זה שם..."?
"סע למקום שהייתי... ואראה לך.."
עוד סיבוב עצבני ואני מגיע למקום ההוא.
"אתה רואה את הסוברו... שם... ליד הברזלים... שם..."?
"לא... איזה סוברו ?... יש פה כמה..."
"שם.. הלבנה... ליד הברזלים..." שרון מצביעה לכיוון רכב סוברו
לבנה החונה ליד מעקות בטחון.
"מממ... שם?... יופי של מקום..." אני דורך לה על היבלות
הרגישות "הודעת למשטרה?... אולי הוא לא נגנב?... אולי גררו
אותו?"
"שאלתי את המשטרה... בטלפון... והם אמרו לי שאין ניסן מקסימה
שנגררה... הם אמרו לי שבטוח... בטוח היא נגנבה..."
"את יודעת מה... לפני שנלך למשטרה ניסע למגרש המסריח ההוא...
נבדוק אם הרכב שם... או.קיי... אם הוא לא שם, בטוח שהוא
נגנב".
אני עדיין עצבני וקשה לי לשלוט על עצמי, והיא שותקת, מופנמת,
אינה מרימה את הראש. אף לא מבט ביני לבינה.
"איפה המגרש הזה?... נדמה לי שהוא כאן בסביבה?" אני נוהם ומקלל
את הגנבים, המשטרה, הגוררים, העיריה, וכל האשמים במצב הרוח
שנכפה עליי.
"קח פה ימינה... נדמה לי שלמעלה... בפניה הבאה..." היא אומרת
בחוסר ביטחון.
לקחתי ימינה, שיהיה, בסוף נגיע.
"הנה שם... אתה רואה..." מצביעה שרון לכיוון מה שנראה מגרש
שנוא ומגעיל.
אנו מתקרבים בנסיעה איטית לשער הנעול, מקווים שנראה את
ה"מקסימה" השחורה, מייחלים שגררו אותה, אני לא זוכר שייחלנו אי
פעם שיגררו לנו את הרכב כמו עכשיו.
ממרחק של כמאה מטר אני רואה אותה, את ה"מקסימה" שלנו, שחורה
ונאה, ואני משחרר אנחת רווחה.
"הנה היא... את רואה אותה?"
"כן... אני רואה אותה..." עונה שרון, עדיין שקטה.
ו"הסנטה מריה" שלי עולה שוב "את מבינה... את מחנה את הרכב
במקום שאסור... וגוררים את הרכב... עכשיו זה יעלה לנו... ואת
תשלמי, ותחתמי, ותטפלי... אני לא עושה כלום..." בעצבנות אני
פולט עוד מספר מילים לא מובנות.
עכשיו אני כועס על הגניבה שלא היתה, על שלוות יום שישי שהופרה,
על העיריה המזורגגת, על הגוררים הנהנים מכל רגע, ועל המגרש הזה
ומפעיליו.
במשרד יושבים שניים שאנו מעניינים אותם כשלג דאשתקד.
אני לא יכול להתאפק, יוצא מהרכב ועומד מאחורי שרון, מקשיב
לבקשותיה לשחרר את הרכב. הפקיד המזויין לוקח את כרטיס האשראי
משרון ומעביר אותו בדרך כל תשלום עד לחשבונה בבנק. מוסר לה
פתק. מחתים אותה. הכל לאט.
"יאללה... תסיים כבר... עינית אותנו מספיק... גם עכשיו אתה
נהנה מכל רגע..." אני מרים קול.
והוא אינו מגיב ומביט בי בלגלוג.
שרון לוקחת את הניירות ואנחנו פוסעים לכיוון הרכב.
אני עושה סיבוב מסביב ובודק אם המאנייקים פגעו ברכב שלנו. לא,
אין פגיעה, נשאר אותו רכב.
"טוב... קחי את הרכב... עם הדו"ח... הוא תלוי על השמשה
הקדמית..." אני פולט, מסתובב והולך בעצבנות אל המשרד המצחין.
בא לי לפרוק את כל המטען שאני סוחב איתי כבר שעה על מישהו
והשניים במשרד מתאימים, הרי שרון שתקה ולא נתנה לי צ'אנס.
אני מגיע למשרד ושני הפלצנים מתווכחים בינהם וצועקים אחד על
האחר.
"אתה לא תגיד לי מה לעשות.... אתה שרמוטה..." אומר האחד
"אדיוט... ומי אתה חושב שאתה..." עונה ההוא עם המשקפיים.
אני לא מבין על מה הויכוח ונכנס למשרד ומביט במחזה
הסוריאליסטי.
לאנשים שגררו להם את הרכב ומגיעים חסרי מנוחה אל שני הפלוצים
האלה, יש את כל ה"זכות" לצעוק ולקלל.
ושני המוזרים הללו יושבים במשרד וצורחים אחד על האחר כאילו
להם נגרר הרכב.
"הלו... תרגעו... על מה אתם צועקים..." אני אומר לשניהם.
הם מביטים אליי, כאילו נפלתי מהירח, ומתחילים להסביר לי כל אחד
את גרסתו, הוא אמר לי כך, וההוא אמר לי כך.... שניהם אדומים...
רציניים... ה"סנטה מריה" שלי כלום ליד המחזה הזה.
השניים, משום מה, מרגיעים אותי.
אני מחייך, מסתובב, ופוסע לרכב שלי, אל יום השישי השקט, אל
האינטרנט, אל כוס הקפה שלי.
ושילכו השניים לעזאזל.
|