אני לא יודעת לכתוב מהחיים.
כמה שאני ארצה זה לא יוצא, זה תמיד ייראה מזויף ולא אמיתי...
אבל אני מנסה... כי אני צריכה...
זה מוזר לי שאני לא יודעת להביע רגש במילים,
אף פעם לא הייתי בן אדם כזה, תמיד ידעתי לדבר על מה שעובר
עליי.
ועכשיו, עכשיו כלום. שום מילה.
כאילו מעולם לא ידעתי להמיר רגשות כאב לאותיות ולצלילים.
ככה זה כבר חודשיים.
שכחתי איך בוכים, איך מביעים רגש, איך לשחרר לחצים.
אני לא יודעת איך.
הכל ננעל בפנים וזה לא מרצוני, כאילו רפלקס של הרגש לנעול הכל
בפנים בצורה כזו.
אפילו לכתוב על זה אני פוחדת.
אבל עכשיו אני מכריחה את עצמי.
עד לא מזמן הרגשתי חזקה ואפילו לא מרצוני.
כאילו לרגש שלי חיים משלו והוא החליט שהוא חזק.
ואני סתם פחדנית.
לפני חודשיים אח שלי התאבד.
הוא קפץ מהגג.
בפעם הראשונה שאמרתי את זה בכיתי.
7:30 באותו בוקר, כשגילינו מה קרה, התקשרתי למעיין כמה דקות
אחרי שהיא התעוררה וסיפרתי לה בבכי היסטרי מה קרה...
זה עדיין נראה לי כמו סרט, ממש סרט.
אלה לא החיים שלי.
לא אני חיה את זה, זה לא אמיתי, זה לא באמת קרה.
אני כותבת את המילים האלה וזה נראה לי כמו עוד סיפור מהראש.
בפעם השנייה שאמרתי את המשפט הזה, "אח שלי התאבד", צחקתי,
התפוצצתי מצחוק.
תגובה די מטומטמת אבל מובנת לכולם, כל דבר מובן לכולם.
כל דבר מפגר שאני אעשה, התגובה הראשונה של כולם תהיה "זה
בסדר".
מותר לי הכל עכשיו ואני שונאת את זה.
אני שונאת את הרחמים של כולם.
שונאת את כל המצב הזה ואת כל העולם אני שונאת.
אני חושבת שההלוויה הייתה שוק בשבילי.
משום מה.
פעם ראשונה שלי.
פעם ראשונה שלי בהלוויה, תמיד רציתי לדעת איך זה.
לא ציפיתי שזה יהיה כל כך קרוב, שאני אהיה באבל, בשבעה, שיהיה
לי קבר משלי ללכת לבקר.
בהלוויה לא רציתי להסתכל, פחדתי.
פחדתי כמו שלא פחדתי אף פעם.
בכיתי מכל הלב, מכל האיברים בגוף בכיתי.
בכיתי מפחד.
יותר מהכל אני פוחדת, עכשיו יותר מתמיד אני פוחדת.
לא כואבת, לא כועסת, לא עצובה, רק פוחדת.
אפילו קשה לי להסביר ממה בדיוק אני פוחדת.
המוות הזה אמור לעשות לי משהו, לשנות אותי, לשנות לי את
החיים, את זווית הראייה.
אבל כלום.
הכל כאילו רגיל, רק הפחד הזה מלווה כל שנייה שעוברת.
לא בכיתי מאז ההלוויה.
אני רוצה לבכות, אני רוצה לבכות את כל מה שעצור בפנים, אני
רוצה לבכות את כל הרגש, את כל העצב ואת כל הפחד.
אני רוצה לבכות הכל החוצה.
אני רק לא מוצאת את הזמן הנכון לעשות את זה.
בלילה אני עסוקה בלפחד לישון, וביום אני עסוקה בלפחד להמשיך
לחיות.
אני עסוקה בלנסות להדחיק.
אני לא יודעת לעצור את זה, זה לא בשליטתי.
אני לא יודעת לעצור את עצמי מלעצור את עצמי.
אני לא יודעת לבקש עזרה, אני לא חושבת שיש עזרה לזה.
אני לא רואה בשיחות עם פסיכולוגים תועלת, לא רואה פתרון.
גם הכתיבה לא מועילה כמו פעם כי אני לא מצליחה להוציא באמת מה
שאני מרגישה, וגם מה שאני כותבת לא מרוקן לי כלום מהרגש.
רק ציטוטים משירים שמדברים אליי ועליי עושים איתי נחת.

אני רוצה לבכות עכשיו וזה נראה לי מטומטם.
עצם המעשה הזה נראה לי מטומטם.
פתאום לרוקן את הרגש בבכי נראה לי מיותר.
כאילו שיש לי דרך אחרת.
כאילו אני חזקה.
ואני לא.
אבל אני לא שולטת בזה, רק הרגש שלי מחליט בשביל עצמו.

לפעמים אני מעבירה את היד על הגב סתם כי מגרד או משהו ואני
נזכרת במה שהשארת לי שם.
לא נשאר לי ממך כלום, גם לא זיכרון כזה או אחר.
רק נוצה של טווס השארת לי,
חרוטה על הגב,
כמו צל תמידי שנגרר מאחוריי,
כמו אבן כבדה על הלב.
כמו הכאב, הפחד, העצב, הפרידה.
ככה.
זה מה שהשארת לי. נוצה של טווס.
ובא לי לבכות כשאני אומרת את זה...
אני צריכה ללמוד לבכות מחדש.


לאחרים זה שיר אהבה...
לי זה מתפרש אחרת

I try to say goodbye and I choke"
I try to walk away and I stumble
Though I try to hide it it's clear
My world crumbles when you are not near"
macy gray-i try