(20.1.2003)
אם אשתה אש, היא לא תשרוף יותר ממה שכבר שורף בפנים. אם לא היו
עוזבים אותי לבד, לא הייתי עכשיו נועצת ציפורניי ברצפה, שומעת
מהדיסק שיר על התגברות על "הגשם", יושבת בישיבה מזרחית, אוחזת
את בובת אחי הקטן ומתנועעת בצעקות קדימה ואחורה. עיניי לא היו
מלאות דמעות וחלומי היה... כי אני לא מצליחה לחשוב על חלום. על
תקווה. על משאלה. על משהו שאכפת לי ממנו כבר. אני שונאת הכל
ואוהבת הכל ושונאת שוב הכל. ושונאת את אלוהים. בבקשה שמישהו
יחבק אותי. וילטף אותי. בבקשה שלא אהיה לבד. בבקשה שלכולם יהיה
אכפת. בבקשה שלא אצטנן כשאצא לרקוד בגשם. לא בטוח שככה אני
אצליח במבחן בהיסטוריה. איך אני אתקשר ככה לחניכים. למה השכנים
לא שומעים שאני צועקת כל היום ?! הלב שלי לא שייך לי יותר, אז
למה הוא עדיין תקוע שם בתוכי.

בזה הרגע מתתי. "אמא" רוצה שאני אמצא לי חיים משלי ולא אהיה
כבולה אליהם יותר. אבל היא לא יודעת שהדבר האמיתי בחיים הוא
המשפחה. ולקחו לי את זה. למה גם "אמא" ו"אבא" לקחו לי את זה.
שום דבר, אי פעם, יכאב לי יותר משכואב עכשיו. התקווה היחידה
בחיי, האור החלש שבתוכי, הוא התינוק/ת שיהיו לי אי פעם. אני
רוצה הרבה ילדים שיאהבו אותי. ואני אף פעם לא אגרש אותם. ואני
תמיד אחבק אותם.

(8.2.03)
טעיתי. יש דבר הכואב לי יותר מכאבי שלי. הכאב של הזולת, של
אחרים. שאני לא יכולה לרפא ולנחם. של אמא. ושל אבא. ושל משפחות
ששכלו ילדים. והמלחמות בתודעתם של אנשים. וילדים רעבים.
ואחרים, שאין מי שיחבק אותם. או שירפא את פצעיהם - הנפשיים או
הגופניים. ולכן אני רוצה להציל את העולם. כי העולם המערבי עסוק
מדי בעצמו ובצרותיו הפעוטות יחסית. כי חיי אדם ואישה מוטלים על
הכף, ולמה כולם כל כך עיוורים. ולמה אנשים יהודים, כמו אחותי
ושאר ערסים, שאבותינו ידעו שנאה כה עזה וחסרת פרופורציות,
חושקים בהריגה מוחלטת של ערבים ? ט-י-פ-ש-ו-ת !!! ושוב - ערך
החיים חשוב לי יותר מכל דבר אחר. עתה כלום לא עוצר בעדי, בעד
האמת הפנימית והאור - שבתוכי. ובשמיים. ובפנים של כל מי שאני
אוהבת.