היה לי משעמם, אחרת, לא הייתי מגיעה למצב הזה!
באמת! ככה ניסיתי לשכנע את עצמי בשביל לתרץ את כל המצב
בעצם...הכל התחיל מזה שפשוט דגדג לי קצת בפנים, זה לא היה
ניראה לי כלכך משנה, הרבה זמן לא הרגשתי דגדוג
אולי זה בגלל שבחרתי להתעלם מכל הדגדוגים, אבל מזה משנה, דגדג
, הרגשתי, ובחרתי לתת לזה יחס.
לקחתי כרטיסיה וקפצתי פנימה, אחרי כמה דקות גיליתי ששכחתי לקחת
את הפלאפון, אבל אז הבנתי שגם ככה במצב כזה הייתי שמה אותו על
"תאורה בלבד" אז מזה משנה?
ראיתי המון גושים גדולים כאלו, חלקם גם היו קטנים, על חלקם גם
כמעט דרכתי מרוב שהיו קטנים
המון סימונים
הבנות
אני
ים
צבא
אמא
הולנד
אבא
בנים
נקמות
אהבות
זכרונות
מוסיקה
אפילו ...אפילו אביב מצאתי שם!
ואחד לברי...חשבתי לעצמי...איזה כבוד
לא ידעתי שיש להם גושים, כאלה...גושיים שמנמנים.
התחלתי לקפץ על כולם כאילו זה המון טרמפולינות שלא נגמרות,
ושנמאס, התחלתי להתקדם עוד קצת...ואז לאט לאט הכל נהייה
חשוך...לא הבנתי מה קורה, המשכתי עוד קצת ופתאום היה שם גוש
ענק, גדול, עצום, שלא נגמר, לא הבנתי
הוא היה ניראה ממש עייף, והיה לו כבד עם עצמו מרוב שהוא נהייה
עצום עם הזמן, הוא היה שחוק ומלוכלך...מסכן, לא טיפלו בו הרבה
זמן
אבל אז נזכרתי! הגוש הזה שייך לי! מה הוא עושה פה?
ולמה לעזאזאל תקוע בתוכי גוש ענק שחוק עצום כבד שמן מבואס?
נו...ואז הבנתי, היה תקוע עליו בקטן שלט רעוע שהייתי צריכה
לנגב ממנו את האבק כדי למצוא עליו את השם שלך.
השם שלך היה כתוב דווקא בצורה מושקעת, עם העטים הזוהרים שיש
לכל הבנות בקלמר בתחילת השנה.
אבל זה לא היה משנה כי הוא כבר התחיל להמחק מרוב שהוא ישב
שם...
אבל, אבל זה נגמר!
איך הוא עדיין שם?
ישבתי קצת עם הגוש, אפילו הצעתי לו סיגריה...הוא סיפר לי שהוא
בתהליכי גמילה מנובלס, ואז הוא גם ציין שאני חייבת להפסיק
להזכיר סיגריות בכל הסיפורים שלי, אמרתי לו שאני אתחשב בזה פעם
הבאה שאני אתיישב מול המחשב.
הוא סיפר לי שחיפשתי המון גושים אחרים להחליף אותו בהם, אבל
הוא
פשוט לא היה מוכן להתפנות! ניסיתי להריץ איתו איזו בדיחה
ולשאול איפה הסרט הכתום שלו...אבל הוא לא צחק, היה לו מבט נורא
רציני לגוש הזה, והוא אמר שאין לו זמן לבדיחות.
הוא גם היה קצת עצבני...אחרי הכל, פשוט נטשתי אותו במשך 8
חודשים ( זה הגוש ספר את החודשים...לא אני)
ואני ניסיתי להסביר...תקשיב גוש, זה לא כזה פשוט, אני חיפשתי
את עצמי, חשבתי שאולי גושים חדשים יהיו יותר אטרקטיבים...והוא
פשוט המשיך לחזור על זה שאני טיפשה, אמרתי לו שהוא צודק!
אבל בסופו של דבר לא הייתי מבינה שאני טיפשה אם לא הייתי הולכת
לחפש גושים אחרים ותוך כדי מגיעה להארה המטורפת הזאת עם עצמי,
אני טיפשה!
אבל גוש! אני רציתי שתחזור בחזרה לשבת מקדימה עם כל הגושים
החמודים האחרים, אני לא רציתי שזה יגיע לכזה מצב שתהייה תקוע
פה מאחורה בחושך...
זאת אשמתך, את סילקת אותי הוא ענה לי..
וגם זה היה נכון.
פעם ראשונה בחיים שלי, ולא היה לי מה לענות לגוש הזה.
והוא, מצד אחד לא רוצה לבוא לשבת יחד עם כל שאר הגושים, ומצד
שני, הוא לא מוכן להתפנות, מה עושים עם כזה גוש?
אולי...אולי, אולי תורידי את התמונה שלי מהשולחן?
אולי...אולי תפסיקי לחפש בדלי סיגריות של נובלס במאפרה שלך?
אולי שאת הולכת לישון לא תניחי את היד על כל הצד הריק של
המיטה?
אולי שאת קמה תהני מהשלוק מהשוקו שלך לבד?
אולי בעצם תרדפי אחרי ללא הפסק?
אבל גוש! צעקתי עליו, כבר עשיתי את זה יא חתיכת גוש תקוע!
נכון...הוא ענה לי...ואותי זה לא עניין.
נו גוש, אתה עדיין תקוע פה אבל.
אמרתי לעצמי שזהו! אני לא ממשיכה את השיחה הזאתי שהולכת לשום
מקום, עקרתי את הגוש מהמקום ויצאתי איתו החוצה.
נשמתי קצת, שמתי את הפלאפון בכיס, העמסתי את הגוש עלי ויצאתי
לרחוב.
וואו, הגוש הזה היה ממש כבד, לא הצלחתי ללכת ישר
- זה בגלל שפעם ראשונה את מתמודדת איתי! צעק עלי הגוש
נכון גוש...אני יודעת שאתה צודק...אתה חייב לשתוק טיפה...נמאס
לי לשמוע כל הזמן כמה אתה צודק.
היה חם, ואנשים לא הפסיקו להסתכל על הילדה שהולכת עם גוש ענק
על הגב שלה.
לאט לאט הרגשתי דמעות מלוחות וחמות זולגות לי על הלחיים,
עוברות את השפתיים שלי וממשיכות לזלוג על הצוואר,
זה היה ממש מדגדג,
הרגשתי שמדגדג לי מבפנים...
זה לא היה ניראה לי כלכך משנה, הרבה זמן לא הרגשתי דגדוג
אולי זה בגלל שבחרתי להתעלם מכל הדגדוגים, אבל מזה משנה, דגדג
, הרגשתי, ובחרתי לתת לזה יחס.
לקחתי כרטיסיה וקפצתי פנימה, אחרי כמה דקות גיליתי ששכחתי לקחת
את הפלאפון, אבל אז הבנתי שגם ככה במצב כזה הייתי שמה אותו על
"תאורה בלבד" אז מזה משנה?