טוב, את השיר הזה כתבתי חלקית על המלחמה היותר שגרתית שלנו,
אבל אחרי 10 ימים של מילואים במלחמה כמו כולנו, המילים קיבלו
עבורי משמעות שונה לגמרי... זה שיר של כולנו, עבור כולנו.
אני מאוד מקווה שתאהבו.

אור של זריחה מאיר את השביל
טל של שעת לילה עוד לא התייבש
ילדים מאחורה וילד מוביל
מנסים עם גפרור לכבות את האש

בנהרות של גופרית מול דובים ונחשים
מול צבא של שפנים וגורים חמושים
נעמדנו תשושים ופנינו רגבי אדמה
מול השקט שהופר בידי צלילי מלחמה.

פזמון:
שם קצת מזרחית לים מעל כל ההמון
צורח לשמיים הכחולים של לבנון
שרק השמש לא תיפול, אני כבר לא יכול
אני זוכר - שואלת אמא מה אהיה כשאהיה גדול

בשחור ולבן רואה פניהם ואינם
צועדים שם בג'ונגלים של ויאטנם
והג'ונגל שלי מלא באנשים
ואחים שאינם וצרחות של טיפשים

ואוזני מחרישות משאון מואזין
אך צליליו נעימים בדממה מאזין
וראשי מתנדנד לצד המנגינה
ואנחנו צעירים וכבר כה זקנה המלחמה

פזמון

ומחר עוד נשב כאן, את ספסלי לא עוזב
ונרגיש את הרוח בשערנו נושב
והשמש עוד תזרח למרות נבואת האצטגנין
אם מוכרחה היא לשקוע... שתשקע על ג'נין.