זאת דרך לא דרך השביל שאני הולך בו,
הדרך הזאת לוקחת אותי לתוך השום מקום
ולתוך עולמות של אנשים,
אני פה חייל עיוור שמנסה לגשש באפלה
כדי למצוא את האור הקטן שיחזיק את השפיות.
מעיף מבט אל עץ שבחוץ ומבין את הצמא שלי
אל החופש הרחוק.

זאת דרך לא דרך המדרגות שעולות לבתים
שהולכים ונמסים תחת אפי,
החורבן הוא אסון לא משנה המבט
ואני פה שותק ומתפוגג לי לאט,
יש צעקה לראות אהובים ואפילו חברים נשכחים,
להריח, לראות, להרגיש, לטעום את ארץ ישראל
שאבדה לי פה פתאום
כי אני יודע את שם
ודרך לא דרך לא תעלמי לי לעולם.