לא לחינם נגע בי הסער
בחלוף ימים רבים אזהה דרכו
את מירב המקומות הזמינים לעין,
דרך זכרון האש-היוקד
אדע את מקומי

חיי נווד אשר אין-לו-בית
ממש כפן המאוהב והקודר
ולא ידעתי היכן אדמה לקבור בה זכרונים
אשר עשוני לאנין-שפתיים

היה זה יום חיוור
אשר צבעייך אותו מילאו גאון
כשפשטת את מכנסייך וקפצת אל-מים
מן הגחון

ועיניי הנפערות כפה רחב
נדמה היה שמרגישים דרך המשקפיים,
את יופייך לא ידעתי אז איך לעכל
וכזר הצצתי אלייך
זר אשר זכה מתוך הפקר
להחזיק כפות ידייך

הכל חי בי עד יום זה
עת מהלך אני, אילם, על הנמל,
בין התרנים החבושים
כבר אין את ספינתנו
אשר סבך האציל, מכר
(ואת הרחק על הרי ירושליים,
לעולם אינך נחה, לעולם)

אבל הרושם הן חי ומפעם בי היטב
בין עיני הקודרות אף-הן, מחפש להטיל עוגן

הזוכרת את, יפה, את הבוקר בו נסענו,
בין מחמקי זריחה בליווי קונצ'רטי של בטהובן מטלטלים ברכב?
וכבר החמצנו הפלגה אחת ואת,
נתת לי מסטיק עז ללעוס בו

ובין השחר הזורח איתרת כוכב נופל בין גרמי-שמיים
עצרת אותי, אמרת לי להביע משאלה, ולרגע-קט בתוכי האמנתי,
ואת הבטת אליי לפתע, כמו ידעת לקרוא היטב
הרי מה שביקשתי מן השמיים באותו בוקר:
את אהבתך לקבל


אני צועד על פני העמק
עיניי נוצצות בקדורתן - כנה
על כל משעולי הארץ הזו
ולא אמצא לי נפש-תאומה

וכל אשר אני חולם וכל אשר אני חושב
בלילה הנורא והמלא-הוד
הוא כי - פעם החזקתי בין ידיי אושר
והנחתי לו כך-סתם, לשמוט