לי ולכמה חברים יש מועדון. מקלט כזה, עם כמה רהיטים ישנים,
שטיח ששני הצדדים שלו נראים כבר אותו דבר, וקירות עם כל מיני
קישקושים שלנו.
עם כל הבלגן שיש עכשיו, החליט שאול מועד הבית שצריך לצבוע את
המקלט, ליתר ביטחון. בקשו מאיתנו לעשות את זה. דרשו מאיתנו
לעשות את זה ליתר דיוק.
לא ממש רצינו לעשות את זה, אבל לא הייתה הרבה הברירה. היינו
חייבים גם לצבוע בצבע ששאול דרש. צבע ירוק. ירוק זית, מכוער
כזה. כל המקלט בצע ירוק זית מכוער.
לי היה מבחן ללמוד אליו, אז לא השתתפתי בצביעה. חוצמזה, רק אני
גר בבית הזה. רק ההורים שלי משלמים ועד הבית.
שואל קבע איתם כמה פעמים.וכל פעם הוא דחה. פעם דחה בחצי חודש,
פעם בעוד יום. הדחיה הזאת הייתה ממש מעצבנת. זה הפך את הפרידה
שלי מהם להרבה יותר קשה. אבל הדחייה נתנה קצת שקט במקום
מסויים. הם לא רצו לצבוע. אני לא רציתי להשתעמם כשהם יצבעו כל
היום.
נורא מפחיד אותי שהצבע יעלה להם לראש. בצבע יש אדים רעילים. גם
אם הם לא ימותו, יש סיכוי טוב שהם יהיו מורעלים.
אני אפילו דיי בטוח שהם ימותו, המקלט דיי קטן, ולא כל כך
מתאוורר.
ידעתי שזה הסוף של העולם כמו שאני מכיר אותו. ולא הרגשתי טוב
עם זה בכלל. הרגשתי רע, לא רציתי להשאר לבד. והכל בגלל ועד
הבית.
אני מרגיש קצת רע עם זה, כי בכל זאת, הם הולכים לצבוע את המקלט
בבית שלי. זה לטובתי. אבל לא מרגיש ככה בכלל. אני מרגיש שהם
הולכים. ושהפרידה הזאת ממש מעצבנת. לפעמים אני רוצה שהם יתחילו
קצת לצבוע. שיעזבו אותי בשקט עם הפרידה הזאת.
אני לא אוהב ירוק. זה לא לגמרי נכון. אני אוהב גם ירוק, אני
אוהב את כל צבעים, אבל לא כשהם לבד. אני לא אוהב את הירוק של
ענפי הזית של סוף הקרב. אני רוצה את השלום. אני אוהב את הקשת.