קולו הצורמני של הטלפון העירו משנתו. לא ישן בחוזקה יתר על
המידה שכן התעורר לא זמן רב לפני כן לקול מצהלות השעון המעורר,
אולם שב לישון משנזכר, לא בלי שביעות רצון, שאינו עובד היום.
זה לו שנים כבר, שאינו טורח לענות לטלפון המעירו משנתו. לא מצא
את התועלת שבקימה מבוהלת לעבר המכשיר, כאילו טומן בחובו איזו
הצלה לשגרת חייו האפורה. וכי במה תועיל שיחה, בה הוא מתנצל כל
הזמן על היותו נשמע ישן, ועסוק רובה בנסיונות לסיים עימה על
מנת שיוכל להמשיך בשנתו. לעיתים היה מתקשר לאחד מחבריו בשעות
מוקדמות של הבוקר, שרק על מנת להשאיר הודעה, ונדהם ממהירות
ההיענות. מעבר לקו נשמע קולו הישן של חברו, המנסה להתגבר
במהירות על שרידיה האחרונים של השינה, כאילו עסק במעשה אסור
שיש להסתירו. שוב ושוב ניסה להסביר שלא היתה כוונתו להעיר את
חברו, ושאין דחיפות בניהול השיחה עכשיו, ובודאי שיכולה היא
להתקיים בזמן אחר לשביעות רצון החבר. אולם, משענו חבריו לטלפון
שוב לא ניתן היה להחזירם לשגרת חייהם. בצער רב, שמע איך הם
הופכים עירניים עוד במהלך השיחה, רק כדי לגוררו לשיחת חולין
סתמית על מעשיו אתמול ועל עיסוקיו היומיים והעתידיים. את השיחה
כמובן ניהל, לכאורה בשמחה, שכן ליוו אותה נקיפות מצפונו על
שהעיר את חברו, וסחפו משינה נעימה לשיחת טלפון סתמית. בסוף
השיחה, עוד הודו לו חבריו כי התקשר, ואף ניחמו אותו על שהעיר
אותם, בכך שעיסוקיהם רבים אפילו ביום חופש זה, ואין הם פנויים
לבזבז זמנם בשינה.

הוא חזר לנמנם, לשינה מתוקה יותר, עתה מששככו קולות הזעם של
מכשיר הטלפון. אולם, לא עברו דקות ספורות, ושוב החרידו הטלפון
משנתו. עקשנות, היא תכונה נלוזה, כשהיא מוצאת את ביטויה
בצלצולים חוזרים לאותו מספר כאילו מתריסה ומאשימה את מקבל
השיחה על שאין הוא מהין לענות. הוא חכך שוב בדעתו. אם יקום
לשיחה, לא ישוב לישון ויאלץ להתחיל את יומו הרבה יותר מוקדם מן
הצפוי. מלבד זאת, מירב הסיכויים שהשיחה היא סתמית לחלוטין,
ומיד משיענה יבין את טעותו, ויגער בעצמו ללא רחם על פזיזותו
לענות. הלא זה מספר שנים כבר שאין אנשים נוטים לצלצל למכשירי
הטלפון הקוויים בבתים. תהילתם חלפה עברה לה ואת מקומם תפסו
המכשירים הניידים. עד כדי כך, חדל השימוש בהם, שהוכנס חוק שיש
לאוספם מהאזרחים למיחזור על מנת להשתמש ברכיביהם לצרכים חשובים
יותר במצבו הנוכחי של העולם בו רבים ממשאביו הולכים ומתכלים.
לחוק הייתה הסתייגות אחת בלבד, שהמכשיר שייאסף, חייב להיות לא
פעיל, משמע מכשירים שקיימים היום בשימוש ישארו בידי האנשים עד
שתופסק פעילותם מחמת קלקול או אורך חייהם. היחידים שעוד היו
מתקשרים מדי פעם למכשירים אלו , היו זקנים שעמדו לפוח את נשמתם
בכל רגע וסירבו להכיר בחידושי הנייד, וכן עורכי סקרים למיניהם
שקיוו שבשקט שבביתו יתפנה אדם לענות לשאלותיהם. תכונה רעה
הייתה לו, שמשענה לשיחה לא העיז לנתקה בגסות. וכך, גם אם מעבר
לקו היתה נערה חיננית שלוחתו של מכון סקרים עלום שם, פנה אליה
בקול נעים וניסה לענות לשאלותיה אפילו אם לא נגעו אליו כלל.
עדיין משכה אותו החמימות שמכשיר הטלפון הקוי, התרפק על קולו
האנושי של האדם שמעבר לקו, על הרוגע והיציבות שננסכה בשיחה,
שכה הייתה חסרה בשיחות הנייד הבהולות ומלאות הזוהר. נטה אפילו
להרים את שפורפרת הטלפון ביראת קודש ממש, כאילו מדובר בשיחה
האחרונה, רגע לפני שהמכשיר ישבוק חיים, ויאסף למיחזור בהתאם
להצעת החוק החדשה. כמעט יכול היה לשמוע את פעימות לבו הזקן של
הטלפון הישן, כאילו מתאמץ הוא מחדש בכל שיחת טלפון חדשה, מזיז
את גופו הזקן תוך כדי שיעול רם ומתפנה להעביר את השיחה. חבריו,
שכה מעטים מהם, באמת היו ראויים לכינוי זה בימים טרופים אלו,
גיחכו שוב ושוב למראה הטלפון הישן שבביתו. לא יכלו שלא להתגאות
במכשירים הניידים החדישים שנצצו מחגורותיהם, תןך שהם ממששים
אותם ובודקים אותם שוב ושוב, שמא הפסידו שיחה בדקה בה לא התפנו
אליהם. הוא אף נכנע ללחציהם, וברוח הצעת החוק החדשה רכש לעצמו
נייד שמא יישאר לגמרי ללא מכשיר תקשורת עם העולם החיצון.  עם
רכישת הנייד, אותה עשה בכובד לב ובחרטות אינספור, גזר את מיתתו
של מכשיר הטלפון הישן שבביתו. הלה, כאילו חש, שאין בו צורך
יותר, נעלב והחל מגלה סימני קלקול. לעיתים צלצולו הרועש היה
שקט יותר, ולעיתים לא השמיע מאומה מעברו שני של הקו. חבריו,
הפסיקו לחלוטין לצלצל למכשיר. מעתה ניסו להשיגו רק במכשיר
הנייד שרכש. אך הוא בתמימותו, חשב שיוכל לכבותו מדי פעם ולהשיב
לעצמו את שלוות הנפש שאבדה לו עם רכישתו. הוא לא ידע את החורבן
שהמיט עלי עם רכישה זו. משלא ענה מדי פעם לנייד, נתקל באיומים
צוננים של חבריו על זלזולו בהם והקושי ביכולת להשיגו. החלו
להישמע קולות רמים יותר ויותר, על חוסר הזמינות שלו, ועל רצונו
להתנתק מהם. בשום פנים ואופן לא היו מוכנים לקבל את הסבריו,
שלעיתים מעוניין הוא לנוח קמעה מהזמינות הבלתי מוגבלת אליה דן
את עצמו עם רכישתו. בחוסר רצון, החל עונה יותר ויותר לנייד. אך
במקום להתחבב יותר על חבריו, רק הרחיקם מעליו, שכן לא הצליח
לנהל בהצלחה את שיחות החולין הסתמיות, חסרות העומק והרגישות
לזולת, שכה מאפיינות את עולם הנייד. לא פעם, ניסה להניא את
חבריו מלשוחח עימו בנייד, בתואנה שמיד יגיע לביתו ויתפנה לשוחח
עימם ממכשיר הטלפון העזוב שבדירתו, אולם נענה בגיחוכים
והעלבות, שזה אך אופייני לו שחושב הוא שלחבריו יש הפנאי להמתין
עם השיחה עוד מספר דקות. הרי אז, לבטח יהיו עסוקים בשיחה אחרת,
חשובה לא פחות. באורח פלא, צומצם אט אט מעגל מקורביו. דווקא
זמינותו ויכולתו לדבר עם כל אחד בכל עת, הפכה אותו לבלתי נסבל
על חבריו. ההתרסות שלו שוב ושוב על זילות שיחות הנייד, לא היו
לרוחם, שראו בכך פגיעה באושיות קיומם. בצר לו התנחם, במעגל
מצומצם של חברים שערך עימם הסכם שיוכלו להשיגו רק בביתו הוא.
היו אלה חברים שהעריכם כחברי נפש אמיתיים שיודעים הם להעריך את
שיחת הטלפון הארכאית ואת יתרונותיה הנעלים על פני שיחות הנייד
הבזויות. אולם, גם מעגל זה של חברים, מרד בו. תאוות הזמינות
והרצון להשיגו בכל רגע נתון, העבירה אותם על דעתם. חזרו ונשנו
המקרים, שלא הוזמן למפגשים חברתיים, בתואנה שלא ניתן היה
להשיגו. אם פעם, היו נקבעים מפגשים רבי ערך אלו זמן רב מראש כך
שניתן היה לודיע לכל אדם בביתו, הרי שהיום נקבעו בהתראת זמן
קצרה כך שאנשים התבקשו בניידים שלהם להגיע למפגש עוד היום. הם
דרשו בתוקף לקבל ממנו את מספר הנייד וראו בכך פגיעה בכבודם
משנענו בשלילה. סבורים היו, שהוא מקפח אותם לעומת חבריו
הקרובים יותר, משום שאינו מעוניין לדבר עימם בתכיפות. במפגשים
החברתיים אליהם עדיין עוד הגיע, הפך לשק החבטות וללעגם של
הנוכחים. לשוא ניסה להגן על עצמו בטענות שונות. הזמינות הפכה
לערך עליון, אמרו לו חבריו, כל ערך אחר מתגמד בפניה. כלו
הזמנים, בהם אדם יכל להתרפק על פרטיותו ושלוותו. בעידן הבזק בו
אנו חיים, לא יעלה על הדעת שלא ניתן יהיה להשיג אדם. בלב כבד,
נאלץ לפרוס בפני הנוכחים את מספר הנייד שלו. הטלפון בביתו,
כאילו חש בדקירה, ומששב אבל וחפוי ראש לביתו בשעות הערב
המאוחרות, היתה השפורפרת מונחת ברישול על ההתקן, כאילו זזה
מעצמה, וביקשה למשוך תשומת לב אחרונה לפני שתשבוק חיים. אולם
כמובן שכניעתו לחבריו האחרונים לא עזרה, שכן עדיין לא יכול היה
להכריח את עצמנו להפוך לזמין תמידית. חבריו נטשו אותו, ולא היו
מוכנים לשמוע הסברים נוספים. די היה להם בזמן שכילו עליו
בנסיונות השכנוע לקבל את מספר הנייד שלו. חשו שניסו לעזור לו,
בעוד כפוי הטובה אינו משיב להם טובה ועונה לשיחות מהם.  גם
הנייד וגם המכשיר הקוי בביתו דממו. בתחילה, התרפק על מצבו החדש
בהנאה. שוב זכה בחופש לו כל כך ייחל. שוב יכל ליהנות ממחשבות
ארוכות שלא הופרו בצלצולו החדיש של הנייד, שכאילו שם לעצמו
למטרה  לנתץ כל רגע פנוי של שלווה  שעוד קיים על פני כדור
הארץ. מלחמת טיטאנים התנהלה בין השלווה והניידים, וידה של
השלווה הייתה על התחתונה. אט אט פסו מהכדור רגעי השלווה, ורק
פה ושם במחוזות נידחים ופרימיטיביים יכולת עדיין להבחין בשלווה
גולמית מבצבצת בצניעות.  הוא הפך להיות נושא הדגל של השלווה,
אולם אף הוא עמד להיות מובס במערכה. נטוש, ללא חבר שיחקור
בשלומו, קיבל עם  השלווה בעיסקת החבילה של העולם החדש גם את
הבדידות. לא יכולת להיות שלו בלא להיות בודד, והוא במלחמתו
חסרת התוחלת עם חבריו על השלווה קיבל מהם כבונוס את הבדידות.
ימיו הפכו לארוכים ומשמימים. לרגעים תפס עצמו אוחז בנייד על
מנת לשוחח עם אחד מחבריו שנטשו זה לא מכבר אולי לנסות לשכנעו
שהידידות ביניהם גדולה מכדי שתוכנע על ידי הקידמה, אולם בצר
לו, ויתר על המאמץ בהבינו שבכך ידון עצמו שוב לזמינות
אינסופית.  

יום רדף את משנהו וחייו הפכו לאי של שקט ובדידות בתוך ים
ההמולה שמסביבו. היחידים שעוד שמרו עימו על קשר היו הוריו
הזקנים והרחוקים שעשו להם למנהג להתקשר אליו אחת לחודש. הוא
היה סופר את הימים עד לשיחת הטלפון המיוחלת, כאילו ראה בה
אישור להיותו עדיין מבוקש על ידי מישהו, ואפילו זה על ידי
משפחתו בלבד. שיחות הטלפון עימם היו ארוכות במיוחד, הן משום
שלא התראו מפאת ריחוקם ממנו, והן משום איטיות דיבורם ורצונם
העז של שניהם לשוחח עימו. הוא עצמו, מצא מפלט בשיחות אלה,
שאיפשרו לו להיזכר בערגה בימי שיחות הטלפון הקוי. הוריו, שלא
הכירו את הנייד, התקשרו רק אל הקוי ובכך הצילו את מכשירו
ממוות. הוא מכר את הנייד, שלא מצא בו שימוש, עתה משנותר גלמוד.
באחד הימים, זמן רב לאחר שיחת הטלפון עם הוריו, זכה לצלצול
טלפון נדיר בביתו. הוא התפנה מייד משלוותו וקידם בברכה את
ההפרעה הבלתי צפויה. על הקו הייתה בחורה שהציגה את עצמה כנציגת
מכון לסקרים. הוא קידם אותה בחמימות והסכים לענות לכל שאלה
ברצון. חמימותו ונכונותו להקדיש לה מזמנו, כל כך הפתיעה את
הבחורה שהיא האריכה בשיחה אף מעבר לשאלות המקובלות. הוא כל כך
שמח על האפשרות לדבר שוב עם בן אנוש בקוי, שחמד לו לצאן והקסים
את הבחורה בסגנון דיבורו. בסוף השיחה אף אזר אומץ וביקש את
מספר הטלפון שלה. איזו הפתעה נכונה לו משקיבל את המספר הקבוע
בביתה. פסו מן העולם ימים בהם אנשים היו נותנים את מספר הטלפון
הקבוע משהתבקשו לציין מספר טלפון. טפסים שונו בכל העולם ונמחקה
מהם המשבצת של מספר טלפון קבוע. עתה, לאחר החוק החדש, רק עניין
של זמן היה עד שייאסר לתת את המספר כדרך להתקשרות. שוב שאל כלא
מאמין האם לא טעתה במספר והאם היא מהתלת בו. אך, זו השיבה
בחביבות ילדותית שאין היא תומכת נלהבת של עולם הניידים שכבש
אותם בסערה. תוך שניות התפתחה ביניהם שיחה מלהיבה בגנות הנייד
ותוך שהם מהללים את הטלפון הקבוע. מפיה שמע את דבריו הוא, והיא
אף הגדילה לאמר שלא האמינה שעדיין קיימים אנשים כמוהו ואף
שיבחה אותו על גדולתו ויכולתו לעמוד בפרץ.  היתה זו תחילתה של
ידידות מופלאה בין שתי בריות ששנאת הנייד איחדה אותם לכלל אחד.
מדי יום, ולפעמים כמה פעמים באותו יום עצמו, נדברו ארוכות
בטלפון, מתרפקים בהנאה זה על קולו של זה.  קשה היה לאמר, מה
איחד אותם יותר, היותם גבר ואישה בודדים שמצאו בן זוג כלבבם או
שנאתם לנייד ואהבת השלווה שבתוכם. כך חלפו להם חודשים, כאשר לא
מיהרו להיפגש. כל כך אהבו את שיחות הטלפון היומיות שלהם, ולא
רצו לפגום במרקם העדין שנוצר ביניהם בפגישה פנים אל פנים. כמו
כן, הזוגיות המופלאה הזו התבססה רק על הסלידה מהנייד ומכל
הזילות שייצג, והשניים חששו להרחיב את הבסיס של מערכת היחסים
שמא יתגלעו חילוקי דעות שיחזירו אותם לבדידותם. הטלפון בביתו
חזר לחיים. צלילו נשמע חד מיום ליום והוא החזיר לבעליו באהבה
על ששב להשתמש בו ארוכות.  על האידיליה העיבה עובדה אחת בלבד :
הבחורה נטתה לעבור לשיחות ממתינות. לעיתים חזרה במהירות,
לעיתים לאחר זמן מה והיו אף פעמים ששכחה אותו לגמרי מהעבר השני
של הקו. הוא כל כך שמח על בת זוגו האור שהכניסה לחייו שחשש
להעיר על כך. בתקופת שלטון הטלפון הקבוע היה ידוע בין חבריו
כאחד שאינו עונה לממתינות.  גם מנהג זה לא התקבל באהדה על ידי
חבריו, שלא פעם כעסו על שליבו הגס אינו מתיר לו לענות לחבר
מצידו השני של הקו. אמנם אותו חבר נהנה במהלך השיחה עימו מאותו
מנהג עצמו, שכן לא ענה לממתינות גם בשיחות עימו, אך פעולה זו
נעלמה מעיניו שכן נטייתם של הבריות היא לברור את הרגעים בהם
נפגעו ולהיאחז בהם.  אהובתו החדשה, לא מצאה כל פגם בכך שנטתה
לענות לממתינות. כנראה, הייתה גאה בעצמה כל כך, על שהיא שומרת
בגאווה על שיחותיה בטלפון הקבוע, שלא ראתה במנהגה כל מקום
לגינוי. הוא עצמו קיווה שגילה הצעיר הוא הסיבה לכך, ואף שם
לעצמו למטרה שמשתהודק מערכת היחסים ביניהם יאזור אומץ וישוחח
עימה על כך. כך נמשכה הזוגיות המופלאה, כאשר רק נטייתה לענות
לממתינות, מעיבה במשהו עליה.

הטלפון המשיך לצלצל שוב ושוב. הוא התהפך שוב במיטתו. צלצולי
הטלפון כבר לא היו חדים כשהיו באחרונה, שכן נראה היה שגם
המכשיר אינו מקבל ברצון את העובדהמ שהוא נאלץ להמתין בממתינה
ככלי אין חפץ בו. לא ייתכן שאהובתו על הקו, שכן היא יצאה הבוקר
מוקדם לשליחות בחו"ל מטעם מכון הסקרים, ולא ציפה לשמוע ממנה
לפחות עד הערב משתגיע למחוז חפצה. הוריו גם הם לא יכלו להיות
על הקו, שכן רק אתמול דיברו עימו שיחה שאף התארכה יותר מהרגיל
שכן לאחרונה החלו לדבר אף יותר לאט משהורגל עימם עד כה. לא
נותרה בידו ברירה. בחוסר רצון בולט, הוא שירך עצמו אל מכשיר
הטלפון, עוטה על עצמו במהירות את חלוקו המרופט. הוא אף עשה את
הדרך אל המכשיר באיטיות מופגנת כדי להכעיס, כאילו רצה להעניש
את המתקשר על חוצפתו ואולי אף קיוה שהלה ייאלץ לותר, למרות
שניחן בעקשנות ראויה לציון. הוא הרים את השפורפרת, שאיימה
להתפרק מכמות הצלצולים הלא אופיינית שבקעו מהמכשיר. מעבר לקו
נשמע מלמול רפה. הייתה זו אימו. בקול כבד, איטי ויבש סיפרה לו
שאביו אינו חש בטוב. לשוא ניסה לקבל פרטים רבים יותר, שכן אמו
הפכה למובנת פחות ופחות במהלך השיחה. אביו לא יכל לדבר, ולרוב
היה הוא היותר מובן מבין השניים. בכל זאת הצליח להבין מאמו
שאביו מוסר לו את ברכתו, וכי אין צורך שיגיע שכן הרופא המליץ
על מנוחה בלבד. את השיחה עם אמו קטע מדי פעם צפצוף שלא הקל
עליו לפענח את שפת הסתרים שלה. רק משחזר הצפצוף פעמים מספר,
נזכר בו. היה זה האות המבשר על שיחה ממתינה. זה שנים שכבר לא
שמע, סימן זה, שכן לאחר שחבריו נטשו אותו אפסו הסיכויים שבזמן
שישוחח בטלפון עם אחד ינסה אחר להשיגו. הוא נזכר בקלות הראש בה
נוטה אהובתו לענות לממתינות, כאילו אין היא מדברת עם יקיר ליבה
מעבר לקו. בגאוה, הוא המשיך להתעלם במופגן מהצפצוף. הוא ביקש
מאמו להגביר את קולה, וחש שהנה הוא נלחם שוב את מלחמתו האבודה
כנגד השיחות הממתינות. השיחה עם אמו התארכה עקב חומרת מצבו של
אביו  ורק לאחר מספר שעות שם לב לזמן שעבר. כל אותן שעות המשיך
צפצוף הממתינה לשבש את דבריה של אמו, אך הוא מצא עצמו נלחם
ועומד על עקרונותיו באומץ.  מותש, לאחר שעות של שיחה, הניח את
שפורפרת הטלפון, ולא ידע מה מייסר אותו יותר, מצבו של אביו או
השיחה המייגעת והבלתי מובנת שניהל זה עתה עם אמו.  הוא החל
לפסוע לכוון המטבח, להכין לעצמו את הקפה לו ייחל במשך שעות,
מרגע שחילץ עצמו מן המיטה, אך לפתע צלצל שוב הטלפון. בתחילה
חשב שהנה אמו שוב מצאה לה לנכון לעדכן אותו בפרט על מצבו של
אביו ששכחה לציינו בשיחתם הארוכה, אך לפתע נזכר בממתינה. מבט
פניו השתנה והפך לזועם ומריר. הוא יעמיד את גס הרוח הזה על
מקומו. להפריע בממתינה במשך שעות, וכי היחיד הוא שאין הוא נוטה
לענות לממתינות. הוא הרים את השפורפרת בזעם : "כן, במה אוכל
לעזור לאדוני?". מעבר לקו, הייתה אהובתו. בגוון קול זועם
ומתייפח שלא שמע כמותו מאז הכירה, שטחה בפניו את הבוקר האיום
שעבר עליה שהתחיל בכך שקמה מאוחר, איחרה לטיסה, ונתקעה בדרכה
חזרה בכביש שומם. לאחר שהלכה קילומטרים ברגל הגיעה לתא טלפון
ציבורי ובמשך שעות ניסתה להשיגו בזמן שהוא עסוק בשיחת טלפון
ולא מצא לנכון לענות לה. לשוא ניסה להסביר שהייתה זו אמו מעבר
לקו, שאין אביו חש בטוב, שאם היה יודע שזו היא לבטח היה עונה
לממתינה. אהובתו גזרה את דינו עוד לפני שהרים את השפורפרת, אין
היא רוצה בקשר עם אדם שאינו עונה לממתינות, שבגללו נאלצה לבלות
שעות בתוך תא טלפון ציבורי לוהט. היא ניתקה את הטלפון בגסות,
לא לפני שהטיפה לו שדי לו לחשוב על עצמו, ושהגיע הזמן שיבין
שיש גם מישהו מעבר לקו.

וכך חזר לבדידותו השלווה. את הבית לא פקדו צלצולי טלפון במשך
חודשים. אהובתו שהייתה הסיבה לשגשוגו של הטלפון הקבוע פסקה
מלהתקשר. הטלפון שבק חיים ונלקח על ידי השלטונות. עתה נותק
מהעולם סופית. ללא נייד וקבוע חש שהגיע לפיסת השקט לה ייחל.
סוף סוף הוא הצליח להתמזג עם הכלום.