היום היה לנו מבחן בספרות.

כשהגענו לחדר ההקבצות,היו מעט מאוד כיסאות,שלא נדבר על
שולחנות. ואני כמובן,לא הצלחתי לתפוס אחד.

המורה ששמרה עלינו אמרה לי ללכת לחפש כיסא,וזה לא יוריד לי זמן
מהמבחן.

הסתובבתי ברחבי בית הספר וחיפשתי אחר כיסא,לא משנה איזה,אפילו
שבור,ואף אחד לא רצה להביא לי.

לבסוף הגעתי להחלטה שאלך לשאול את ציון השרת אם יש לו כיסא
להביא לי.

"שוב ניפגשים,מה קרה הפעם?" שאל ציון בחיוך חביב.

"לא כלום" עניתי בנימוס.

החדר שלו היה מעין מיקלט מזוין,היה ריח של אציטון והיו מלא
קופסאות של צבעים לקירות,ומסמרים וכל מיני כלי עבודה,פה ושם גם
חלקים של כיסאות ושולחנות שבורים.

"יש לך כיסא?" שאלתי.

"שנייה אחת,אני בדיוק מתקן", ציון לקח כיסא שבור וחיבר את החלק
שיושבים עליו.

הוא הביא לי את הכיסא,ואמרתי יפה תודה,"כל טוב" נישמע קולו
מאחוריי ומן שיעול כבד כזה של מעשנים.

הכיסא שציון הביא לי,לא סתם היה כיסא פשוט,זה היה כיסא
גדול,ומפואר כזה בלי אף קישקוש או איזה "דוד המלך".

כשנשאתי אותו במסדרון,כולם הסתכלו עלי,אבל לא במבט שמח
ומחייך,אלא מבט קנאיי כזה,ואז הם היו מסתכלים על הכיסא,מוציאים
מן אנחה כזאת וממשיכים ללכת.

ניכנסתי לכיתה, הרגשתי כמו מלך, כולם הסתכלו עלי ,גם
המורה,וקינאו,על הכיסא המפואר שהשגתי,אפילו יורם,שתמיד היה
משוויץ בזה שיש לו את הדברים הכי טובים,יותר מלכולם,היה המום
שהישגתי כזה כיסא מפואר גדול ויפה.

ואני,אני כמו מלך מניח אותו יפה ליד שי,מתיישב ומרגיש כמו מלך.