היא ניסתה להוריד נעליים
ללכת יחפה,
אך מהר מאוד היא הרימה ידיים
היא פשוט יותר מדי עייפה.
הכפור המצמרר והחום הלוהט
עטפוה ברשת גסה עד כאב,
היא מעדה בדרכה,
לא הרימה עצמה מהאדמה הקרה
הרי גם כך כל מי שבא בסוף עוזב.
היא ברחה מן המקום שכל כך לא אהבה,
האפור ההוא, שנטל ממנה את זהותה
ובו היא כה שנאה את עצמה.
בתקווה בלתי נלאית,
היא הגיעה, ברגליים פצועות, הבייתה.
היא ישבה על כורסא, חיכתה לחמימות שתגיע,
אך דם ניתז מרגליה
רסיסי מתכת שחורה נשרו על כתפיה
והיא מצאה עצמה שוב באותו מקום פגיע.
בודדה
יחפה.