הייתי רוצה עכשיו להרדם על הכביש ולחלום, על כלום.
הכלום שלי הוא החלום הכי יפה, בו אני עושה כל מה שאני רוצה,
וכל מה שאני יכולה.
הכלום שלי הוא עולם, העולם האישי והפרטי שלי.
בו אני מדמיינת איך החיים שלי היו נראים אם הייתי צועדת צעד
אחד לצד.
בו אני שמחה כשאף אחד מסביבי. האף אחד נותן לי ביטחון.
שאני יכולה לעשות הכל בלי שאף אחד יראה ויידע.
העולם שלי הוא לא שטות, הוא השטות. השטות שבה אני מאושרת.
הבועה האישית שלי, העולם המקביל, המציאות המדומה.
שום מילה לא תשנה את זה.
כשאני עוצמת עיניים, ומסתכלת עמוק-עמוק אני כבר שם, אני
בעולם.
עכשיו אני רק יכולה לפקוח עיניים ולראות ולהיות.
הכניסה היא החלום, כרטיס הכניסה הוא הדמיון.
תנו לחלום לסחוף אתכם ללא ידוע, לעומק שהגוף יכול להיות שקוע.
אני רק רוצה להיות חופשייה לכמה דקות תמימות.
רק רוצה להרגע ולהזכר איך זה להרגיש טוב, לפני שאני חוזרת
לעולם המציאותי, שבו אין מקום עוד בשבילי, העולם הצפוף
והרועש.
שאין לי כבר כוח לכל האנשים שמדברים, ומדברים.
תנו לי כמה דקות לנוח מכל זה, קצת שלווה, קצת נחת, להרגיש,
לחוש, לחיות.
תנו לי קצת כי גם ככה אין לי לאן לברוח, אין לי לאן לפנות.
כשיש בעיות בעולם האמיתי אני חולמת, חולמת לי על דברים שאני
רוצה, דברים שאני יודעת שבחיים הם לא יקרו, רק כאן, רק בעולם
שלי, כל מה שאני רוצה יכול להתגשם, חבל שזה לא לא כך העולם
האמיתי.
חבל שאי אפשר להפוך את החלומות הכי טובים שלנו למציאות,
שאי אפשר להרגע לנשום עמוק ולרחף, בלי שאף אחד יעצור את ההרגשה
הנפלאה הזאת.
חבל..
אולי זה כך כדי להציב לנו גבולות בחיים. אבל בעולם שלי אין
גבולות, אין חוקים, אין זמנים אין מעצורים.
יש רק אותי והעולם שלי, אותי ואת הכלום שלי.