והאויר מסרב להרפות
מהריח.
סימני האצבעות חרוטות עדיין
בחריצי העץ הסדוק, האבל.
עוד כואבת הרצפה
את אותן הרגליים, נעולות נעליים צבאיות,
שצעדו עליה בעבר.
בכר עומד איתן אותו השקע שיצר ראשו
באותו לילה של תשוקה,
ויכולת להישבע
שמוסיפה המראה לאחוז בקנאות בהשתקפותו,
מאותה פעם שהביט בה בחטף
וקרץ אליה ברוך,
קריצה עייפה של יום ראשון בבוקר.
הוא הסיט את שיערו, יישר את קפלי המדים שלגופו
ואסף איתו את כל תקוותייך וסיבותייך לחיים
אל אותו אלוהים ארור.
הוא לא יחזור יותר אלייך
ויחד איתך,
בוכה כל הבית את חסרונו.