שוב הכל היה נראה לי אותו דבר, זה בכלל לא משנה מאיפה אתה
מסתכל על זה.
וההרגשה הזאת... ששכחת משהו, זה יכול להוציא אותך מדעתך.
לפעמים אני יוצא מדעתי בגלל זה, הייתי צריך להקשיב לה... אז מה
אם היא לא כ"כ חכמה... זה אומר שאני לא יכול לעשות מה שהיא
אומרת לי...?

וכך כל ערב הייתי יושב מול האבן הגדולה המונחת בחדרי כבר שלושה
חודשים, בעצם מאז שסבתא נעלמה... אני באמת לא יודע למה ההרגשה
הזאת... אבל יש לי פשוט את אותה הרגשה עם האבן הזאת... כאילו
שסבתא עוד כאן...

אחרי שסיימתי את שעות האיכות עם סבתא קפצתי לסלון שניה לראות
מה יש בטלויזיה, התישבתי על הכורסא והתחלתי לחפש את השלט.
לעזזאל עם הטכנולוגיה הזאת, מי המציא את השלטים רחוקים האלה...
אף פעם לא זוכרים איפה שמו אותם. למה אף גאון לא חשב לקשור להם
איזה חוט לטלויזיה, חשבתי לעצמי, אולי יום אחד אהיה עשיר.
המשכתי לחפש עד שפשוט הגעתי למסקנה שכנראה חיזרים העלימו לי את
השלט באורח מיסתורי... לאחר החלטה שיש לפתוח בחקירה החלטתי שגם
צריך לאכול ארוחת בוקר.
ניגשתי למטבח... אחותי היתה שם, היא תמיד תופסת לי את המקום
שאני אוהב, על השיש...
נו מילא, צריך לוותר לקטנים, ולה בכלל... היא לא מדברת כבר כמה
שנים... לא יודע... לא חשוב...
פשוט אכלתי לי איזה טוסט וחזרתי לסלון.
אה... לגבי השלט... אז החקירה נמשכה שעות רבות עד שמצאתי קצה
חוט או יותר נכון לא מצאתי ממש חוט זאת אומרת שהגעתי למסקנה
שאולי אני כן צריך לחפש את הקצה הזה של החוט שאולי מישהו כן
המציא פעם ופשוט שכחתי, כי זו פשוט המצאה כל כך מתבקשת שלא
יכול להיות שלא חשבו עליה כבר. אז החלטתי פשוט לגשת לטלויזיה
ולחפש את החוט, אז... חיפשתי את הטלויזיה ותוך כדי חיפוש
נזכרתי שהיתה לנו טלויזיה פעם... שחור לבן כזאת, והיא התקלקלה
כי אבא קפץ עליה פעם או יותר נכון מישהו העיף עליה את אבא,
וזרקנו אותה, ולי לא היה כסף לקנות חדשה, וחוץ ממני זה לא ממש
ענין מישהו בבית, ממילא הם לא צפו בה מעולם.

רציתי לדבר קצת עם אימי, אבל היא לא היתה במקום שלה... כנראה
שמישהו לקח אותה לבדיקות... גם אבא לא נמצא כבר כמה ימים...

בזמן האחרון גם שמתי לב שאני בכלל לא דומה לשאר המשפחה שלי, זה
העלה לי קצת תהיות לגבי הקשר שלי אליהם... לא שממש היה קשר כמו
ששמתם לב, אבל לפחות חשבתי שאני יודע את הסיבה.
הם היו הרבה יותר קשים ממני... אין ספק. אני לא מדבר אתכם רק
על האופי הזה של השתיקה הרועמת... הם אפילו לא זזו כשקרו כל
מיני דברים בבית... אני זוכר שבא מנוף גדול לקחת את סבא... הוא
לא התנגד לא זז לא דיבר... אפילו שלום הוא לא ממש אמר, אני
חשבתי שזה בגלל הגיל והרגשתי שבכל זאת יש לו איזו הרגשה
בלב...
הם היו הרבה יותר מ"קרים" או "אדישים" הם היו פשוט "קשים" וזה
לא רק באופי... זה היה גם בחיצוניות... הם לא זזו מעולם...

טוב נו... מה אני אגיד לכם... אין כמו המשפחה שלי, אני לא מכיר
שום סבא של מישהו אחר בגיל כמו של סבא שלי, 20 מליון שנה זה
מכובד אפילו במושגים של המוזיאון הארכיאולוגי שאני עובד בו
כשומר לילה...
רגע!
אני לא מאמין...
מה השעה?
כלומר... השנה?
אני בהלם!!!!!
ידעתי ששכחתי משהו... שכחתי לחזור הביתה... איך שהזמן טס בחברת
מוצגים של מליוני שנים...

סליחה סבתא.
אני בא.