יש דקה מיוחדת שלפתע הירח נגלה..
כשהשמש שוקעת.
פתאום הוא מבצבץ לו, תלוי שם, כאילו רק חיכה להתגלות. חיכה
לשעתו.
והשמש עדיין שם. עוד לא ברחה לבין ההרים.
והמאור הגדול, בהיעלמותו חושף את המאור הקטן
שמראה, שהיעדר אור אין משמעו חושך. האור לעתים מסנוור מדי,
וחזק... ולא רואים את הירח...
וכשקצת מחלישים, אפילו לא נמוגים לגמרי, מתגלה ההתגלמות של
האור, הירח שמקבל חיותו מהשמש, כי אינו מאור בפני עצמו.

מתגלה הנפעל.

וזו דקה של הרמוניה בין בורא לברוא, בין גבר לאשה, בין כוחות
שלשניהם ממלכה ועת, אך יש דקה דקה בה הם נפגשים, מאותתים,
מכירים במקומם, מפנים. יודעים...

הירח הוא כמו הבטן של השמש, ילוד שלה, שעל אף שיוצא לחופשי
וכבר בעל משפחה משלו, כוכבים ומרחב, תמיד יישאר ילד שלה.
והוא מתחדש והיא שונה. כדרכם של מבוגרים וצעירים מהם.
וקצבו מהיר, והוא זקוק למלא נקודות אור שמיימיות כדי לקבל
בטחון אמיתי, והיא איטית, שקטה, עצומה, בטוחה ולא זקוקה לאיש
לאישורה
פרט ליילוד שלה, שבאהבה מפנה לו את מקומה.