אני מתאמצת ומתאמצת למצוא לעצמי מטרה בחיים ועניין, כמה חשוב
הוא העניין,
הסיבה לקום בבוקר,
כל בוקר צריך סיבה אחרת לקום,
יום אחד זה לראות מישהו מסויים ויום אחר זה כדי לראות הופעה
איכותית ויום אחרי זה, נחמד אפילו לקום בשביל עוגת שוקולד
שמחכה לי.
אני אוהבת לצעוק, אני מרגישה שהכל יוצא עם הצעקה ומתאכזבת
לגלות שהכל נשאר.
אוהבת לרוץ ולקוות שהכל ייצא עם הזיעה.
אני שותה כמעט רק מים, חושבת שהם ישטפו לי את כל הבפנים.
לאחרונה מדבר יהודה נראה שקט יותר, פסטורלי יותר.
החול הופך אדמדם וכך גם השמיים.
השקט שלפני הסערה.
כמה עצוב להרגיש כל כך ריק... כמה עצוב להרגיש כל כך לבד, כל
כך לא נכון ולא במקום ואיך קשה להתמודד עם עצמך מול הראי ולא
לראות כלום. פשוט כלום.
ברחתי אליך מדבר יקר, אל השקט שלך, ברחתי מהלחות ומהשגעון, קשה
היה לי לחיות במקום שבו יצאה ממני כל הרוח.
והנה נראה שהרוח שלי רודפת אותי עד אליך.
