"לוליק!!!! בואי מהר!" קולה של אימא נשמע מהחצר למטה. הנחתי את
הספר על הכרית ונגשתי לחלון.
" זאת אנה, היא שוב על העץ!"
ירדתי במהירות למטה. הרגליים של אנה התנדנדו להם בשלווה מול
העיניים שלי, בניגוד מוחלט לאימא, שהסתובבה סביב העץ וסביב
עצמה. מסרבת להרגע. כאילו זה לא קורה כל כמה ימים.
ריח של פרות, ילדים צוחקים, עוד מעט חורף, ואנה על העץ.
הצלחתי למצוא את הפנים שלה. שעונים על העץ, בשלווה.
היא נראתה כל כך נכון שם, כל כך מתאימה,
כאילו זה העץ שאוחז בה ולא היא בו.
הבנתי לפי המבט שלה שהיא לא מתכוונת לרדת, לא עכשיו לפחות. אמא
אמרה שהיא עושה לה דווקא אבל זה לא נכון.
אנה אפילו לא יודעת מה זה לעשות דווקא.
העץ שלה.
אף אחד לא זכר בכלל מה זה העץ הזה, או מי נטע אותו, לא כמו כל
עץ אחר בכפר, שיש סביבו הסטוריה שלמה ומריבות בין הילדים סבא
של מי נטע אותו וסבא של מי השקה אותו...
אנה לא לוקחת חלק במריבות האלה. העצים הם לא של אף אחד היא
אמרה להם פעם, הם של הטבע. והם צחקו לה בפרצוף.
אמרו שעם דיבורים כאלה עדיף שתוריד את החולצה הכחולה כי לא
מגיע לה להיות חלק מהתנועה הזאת אם היא לא מסכימה עם
האידיאולוגיה שלה.
ואנה בכלל לא יודעת מה זה אידיאולוגיה.
"אולי כדאי שנתקשר לדפנה"החונכת שלה. ילדה מבית הספר שלה
שגדולה ממנה כמה שנים. הביאו אותה כי חשבו שאנה מפגרת מאחור
בלימודים. דפנה הבינה שלא, דפנה הבינה אותה.
"איזה דפנה מה דפנה עכשיו??? מה היא עלתה לשם בגלל השיעורי
בית???" אמא עדיין סרבה להרגע.
מתוך הבית הופיע אבא. "מה קרה.?" הוא שאל בשקט, ברוך, מנומנם.

"מה קרה? מה קרה? אני אגיד לך מה קרה! ליהי מכינה שיעורים,אני
קוראת עיתון, אתה ישן, כל הילדים האחרים הלכו לפעולה של יום
שישי ואנה שלך?! ואנה על העץ"
אבא הביט בה בשקט ואז הביט למעלה ברוך.
יכולת לראות את אנה בעיניים שלו, כל כך דומים הם.
אנה הביטה בנו.
נכנסתי והבאתי לה את הדברים הרגילים. העלתי אליה, אחד אחרי
השני, את קיש, החתולה שלה, ואת יוגו, הגור שלה. את הספר שלה,
חבילת שוקולד מריר, חולצה ארוכה, מחברת ועט, דיסקמן, בקבוק
מיץ, ופנס.
נשארתי עוד רגע לעמוד בחוץ. ברוח הנעימה של אחר הצהריים.
חפשתי את המשהו המוזר הזה באויר שיש כאן לפעמים,
אבל לא הצלחתי למצוא.
יום שישי אחרי הצהריים, ריח של פרות ותפוזים,
ילדים רצים וצוחקים,
אימא כבר מזמן בבית, העיתון מדפדף את עצמו, עוד מעט חושך, ועוד
מעט כבר חורף,
ואנה על העץ.