"מיה, השרוכים שלך פתוחים", אמר לה אברם, השומר של בית הספר.
הוא הכיר את מיה טוב יותר מהמורים שלה, מאחר ובכל פעם שהבריזה
משיעור - היא באה לשוחח איתו. הוא לא דיווח עליה למנהלת, כי
היא נשבעה שלא תפסיד שיעורי חשבון, אנגלית ותנ"ך.
"אני יודעת", היא חייכה אליו את החיוך הילדותי והמקסים שלה,
שהייתה חסרה בו שן אחת ("זאת כבר הרביעית שנפלה לי!" היא
סיפרה לאברם בגאווה). בחורף, מיה תמיד השאירה את השרוכים שלה
פתוחים, כדי ליפול לשלוליות. הרי אם תקפוץ לשלוליות בכוונה,
כולם יצחקו עליה ויגידו שהיא ילדה קטנה. מיה ידעה שהיא כבר לא
ילדה קטנה. היא עשתה דברים שאף ילדה אחרת לא עשתה, או לפחות
כך חשבה.
כשהגשם התחיל לרדת, מיה לא טרחה להוציא את המטריה מהתיק. היא
הרגישה שהגשם עושה אותה נקייה יותר, טובה יותר. היא הביטה
למעלה בעיניים עצומות למחצה, ופתחה את פיה כדי לטעום קצת
מהגשם. היא לא גילתה לאף אחד, ש"גשם" היה המאכל האהוב עליה,
ולא גלידה. כי הוא   אכל גלידה והציע לה גם. זו הייתה הפעם
האחרונה שאכלה לידה.
הגשם התחזק, ומיה התעטשה. היא ידעה שמחר היא תהיה חולה, היא
תמיד חולה אחרי טיול בגשם, אבל זה לא הפריע לה. היא העדיפה
גשם, וחורף, ושפעת, על פני הקיץ. כי קיץ היה התירוץ שלו.

אלעד ישב איתה בסלון. "חם לי. תפתח מזגן" היא אמרה לו בטון
מצווה, אף על פי שהיה גדול ממנה בשבע שנים. הוא "מקולקל", הוא
השיב לה. "איך מקולקל? קודם הוא עבד!" היא טענה בתוקף, אך
אלעד לא השיב. הוא תמיד התעלם ממנה ככה, והיא אמרה את זה
להוריה. הם רק אמרו "מצטערים מתוקה, אבל הוא היחיד שהיה יכול
לשמור עלייך בהתראה כל כך קצרה". מיה לא ידעה מה זה "התראה",
אבל לא היה לה אכפת. "אני לא צריכה בייביסיטר! אני ילדה
גדולה!" "כמובן", אמרה לה אמא בטון מרגיע, בשעה שאבא פתח את
הדלת לאלעד.
"אלעד, תפתח את המזגן!" היא כמעט צעקה בתיסכול. במקום לענות,
אלעד הסיר את חולצתו, והציע לה לעשות כמוהו. מיה חשבה שהוא
צוחק עליה, הוציאה לו לשון ונעצה את מבטה בטלוויזיה. "היי, אל
תכעסי", הוא פייס אותה. "אם אני אביא לך גלידה, תסלחי לי?"
מיה הנהנה בהתלהבות. אז היא עוד אהבה גלידה. כשאלעד חזר, הוא
היה לבוש בתחתונים בלבד. מיה הסתובבה והסמיקה. איפה המכנסיים
שלך?" "הם התלכלכו מהגלידה, אז שמתי אותם בצד. הנה הגלידה...
אופס!" הוא אמר, כשהפיל את הקערה על בגדיה של מיה. "אוף
איתך!" מיה התרגזה. "תביא לי מגבת לנקות את זה.""אין צורך",
הוא אמר, ובזריזות מדהימה תלש ממנה את חולצתה. מיה הייתה
המומה, מופתעת מכדי לכסות את עצמה. היא קפאה במקומה, בזמן
שאלעד השכיב אותה על גבה והפשיט אותה לגמרי. "עכשיו לא יהיה
לך חם", הוא גיחך. היא בכתה חרישית בזמן שנגע במה שבעתיד יהיו
שדיה. הוא ליטף אותה, הכאיב לה, והדמעות הותירו שובל על
לחייה. "למה את בוכה? לא נעים לך?" הוא שאל. מיה ניסתה לומר
"לא", אך היא לא הצליחה להוציא הגה משפתיה. ידיו עברו מחזה
לבטנה, ולפתע קם. מיה חשבה שהנה, זה נגמר, אך לא - הוא קם רק
כדי להסיר את תחתוניו ולהישכב עליה. מיה זכרה לחץ בין רגליה,
ואז משהו רטוב וחם. ואז היא התעלפה.
כשהתעוררה, היא הייתה נקייה ולבושה בפיג'מה. הדלת הייתה
פתוחה, והוריה עמדו בכניסה, עם אלעד. היא שמעה אותו אומר,
"כן, אני ומיה מאוד נהנינו. ראינו טלוויזיה והיא נרדמה על
הספה." אמה אמרה, שהיא לא זכרה שמיה לבשה פיג'מה, אבל היא בטח
טועה. מיה מיהרה להעמיד פנים שהיא ישנה. היא לא רצתה לדבר עם
הוריה, שהרשו לאלעד לעשות... לעשות... לעשות מה שעשה. היא
הרגישה את הזרועות הגדולות של אביה נושאות אותה, ואז מניחות
אותה במיטתה. היא לא הצליחה להירדם.

היום, שלוש שנים אחרי, מיה אוהבת רק חורף. לא קיץ. כי קיץ היה
התירוץ שלו. וחום. וגלידה.
היא עדיין עוברת ליד אלעד, השכן, מדי פעם כשהיא חוזרת הביתה.
הוא נועץ בה מבט מוזר שמיה שונאת. אבל היא התרגלה אליו. היא
מעמידה פנים שהוא לא שם.
הספה כבר לא בסלון. מסתבר שאלעד אמר להוריה, שהוא מעד, הפיל
את הדבק שהיה על השולחן, וזה ההסבר לכתם המוזר, הקשה, שנוצר
על הספה. מיה התקשתה להבין איך הוריה האמינו לו, אך מעולם לא
אזרה את האומץ לספר להם את האמת שמאחורי הכתם. והיא ידעה,
שלעולם לא תעשה זאת.
מיה שוב מעדה, וציחקקה. היא כבר לא חושבת על הסיבה שהיא כל כך
אוהבת חורף. רק לפעמים, בלילה, באים הסיוטים ומזכירים לה למה.
ומיה רוצה לשכוח.