הכל התחיל בגיל 13, כשרציתי למצוא מקום לשבת בו לבד, אולי
להביא קצת ביד, וחיפשתי איזה מערה סולידית כזו לתפוס ראש,
אולי לקנות משהו מהערבי שיושב בגשר בין בנייני האומה לתחנה
המרכזית, ואז הגיעה דנה פישמן, הנודניקית הבלתי נגמרת. היא
הציקה לי ואמרה שהיא חייבת לבוא איתי לכל מקום שאני הולך, כי
ככה אח שלה הגדול אמר לה. בלית ברירה הייתי צריך לקחת אותה
איתי לערבי (ראה שיש לי מישהי אז חפר לי איזה שעה על חגיגת)
וגם לחפש איתה מערה. בסוף מצאנו משהו נחמד מאוד, על הצלע של
גבעת הארבעה, מול קיבוץ רמת רחל. נכנסתי למערה ואמרתי לדנה
ש"זהו, הגענו, עכשיו מרוצה? תעזבי אותי בנחת, לבד, אולי פתאום
אני ארצה להביא ביד?" אבל היא לא עזבה. היא הסמיקה והתחילה
לגמגם משהו על הרבנית שכעסה ואמרה שאסור... היא הלכה לפתח
המערה והסתובבה שם, מדברת לעצמה, נותנת לקיר בעיטות ואגרופים,
ובכלל התנהגה הרבה יותר מוזר מהרגיל. החלטתי להתעלם וגלגלתי
לי ג'וינט. חומר זול, אולי מרוסס, אבל סטלה סוף הדרך (זו לא
הייתה הפעם הראשונה שלי, בטח לא הפעם הראשונה עם החומר של
הערבי - הפעם הראשונה שלי הייתה כשמושיק הלך עם דנה פישמן
לחוג קראטה, ושגלילה לא תספר לכם סיפורים - לא נפגעתי מזה, לא
נעלבתי, פשוט מצאתי את האלטרנטיבה). בלי לחשוב יותר מדי
הורדתי את השרוואל והחולצה, והתחלתי לשפשף, תוך כדי שאני
מדמיין את יפעת ושגית מסבנות אחת את השנייה במקלחת... זה
כנראה מה שהוציא את דנה מהמצב המוזר שבו היא הייתה. היא רצה
אליי, הורידה את הקוקו מהשיער, הורידה את השמלה, חשבה קצת ואז
הורידה גם את התחתונים, הנעליים והחזייה (היום אני יודע
להעריך שהיה לה כבר באותם ימים בי קאפ, לא רע בכלל בשביל גיל
13), וירדה לי. את מה שהיה אחר כך אני לא אספר מחשש לפגיעה
בנפשם הרכה של המעריצים המושבעים שלי, שבטח קוראים גם את
הסיפור הזה. מה שאני כן יכול לספר, זה שכמו ב"אהבה
קולומביאנית", גם לי קרה אותו דבר - הייתה לי אורגזמה כל כך
מטורפת, כל כך עילאית, שהיא הביאה אותי לרמה חדשה של צלילות
מחשבה: הבנתי שיש אלוהים!
מאותו רגע, החיים השתנו. לבר מצווה למדתי בישיבה במקור ברוך,
ובמסיבה הגדולה שאחרי, דנה פישמן באה אליי וסיפרה לי שיש לה
חדשות טובות, חדשות רעות וחדשות נוראיות. אמרתי לה שתתחיל
בטובות ואחר כך נראה. אז היא אמרה שהיא מאוד נהנתה איתי
במערה. אחר כך היא אמרה שהיא בהריון, ובסוף היא אמרה שאנחנו
חייבים להתחתן. מייד לקחתי אותה איתי החוצה והדלקתי ראש כדי
לחשוב יותר צלול. הבנתי שאין מנוס - זה כנראה מה שצריך לקרות.
בכסף שקיבלתי מהבר-מצווה ומה שנשאר לדנה מהבת-מצווה שלה (היא
בזבזה די הרבה על אופני BMX אדומות). בקיצור, התחתנו ועברנו
לגור על הגג של הבניין.
כשהיינו בני 15 כבר לא היה מקום בדירה הקטנה על הגג בשביל
לאכלס אותי, את דנה (שכמו כל דתייה, בבוקר שאחרי החתונה
אוטומטית השמינה ונראתה כמו פרה) ואת שלושת הילדים חננאל,
ירחמיאל ופדואל, אז יצאנו לחפש מקום על איזו גבעה, ומצאנו -
המערה שדנה ואני היינו בה אז... הבאתי כמה ערבים, יימח שמם,
כדי שיעשו עבודות פיתוח, והיום יש לנו שם אחלה של מבנה, 20
חדרים לא כולל מטבח ענק, חמישה חדרי משחקים, שלוש ספריות
קודש, ארבעה חדרי שירותים ושבע מקלחות - חמישה עשר חדרים
נשארו פנויים בשביל הילדים שעוד נביא - בעזרת השם אנחנו רוצים
להביא ח"י צדיקים לעולם. עד שהיינו בני 18 הכל היה טוב,
ועמדנו לא רע במשימה - כבר היו לנו חמישה ילדים (נוספו יששכר
וזבולון), אני חילטרתי בתור המחמם בהופעות של הרה"ג אמנון
יצחק, ודנה נדדה בין טיפת חלב למחלקת יולדות, וחזרה. אז הגיעה
הגזרה הנוראה - תוכנית ההתנתקות. החליטו לפנות את עזה, חומש,
גנים, כדים ושא-נור. מה ששכחו בתקשורת זה שהחליטו לפנות גם
אותנו - אותי, את דנה ואת חמשת הילדים - כי רצו לבנות שם
חניון מקורה. אף אחד לא הזכיר אפילו פעם אחת את ההתנחלות מעלה
גירה. שכחו אותנו. אז נאבקנו. אז מה? עדיין פינו אותנו. שמו
אותנו בסוויטה בקינג דייוויד, אבל אנחנו רצינו, ועדיין רוצים,
הביתה. הפגנו בכפר מימון, זרקנו ביצים וחומצה על השוטרים
והחיילים, מה לא... כלום לא עזר. אולי הקב"ה יעזור. לצבא
הגירוש כמובן שלא התגייסתי, ודנה הרי נשואה עם ילדים אז גם
היא לא. כרגע המדינה משלמת לנו פיצויים וכנראה שההסדר יהיה
שנמקם כמה קרוואנים בחניון, והוא גם יעבור לרשותנו. אמא לא
אמרה לי כלום, וגם לא המורה איתמרה, ואבא בכלל לא מדבר איתי.
הוא וגילי החרימו אותי ברגע ששמתי כיפה וציציות. אני מקווה
שבסייעתא דשמייעא הכל יהיה בסדר.
