אני לוגמת את הקפה שלי במתינות. מתענגת על כל טיפה, מרגישה
שהרווחתי אותה ביושר. זה הקפה הראשון של הבוקר. לפני האימון
אני שותה רק מים וככה אני מתחילה את היום. אתנחתא לפני שיתחיל
הטירוף היומיומי. יומן הפגישות שלי מצפצף, תזכורת לכך שבעוד
חצי שעה אני צריכה להגיע למשרד אבל יש לי עוד קצת זמן.
מהמקום בו אני יושבת אפשר לראות את המדרגות הנעות, ואני מנסה
לראות אם יש מישהו מעניין. אני אוהבת להביט באנשים. מבעד
לחלונות הגדולים אפשר לראות את השלג שיורד ומכסה את הגג.
התמונה קצת סוריאליסטית וגורמת לי לחשוב על כך שאולי יש צדק
בדבריו של התמהוני הכמעט עירום, שמסתובב על הדשא ליד מחלף
ההלכה, בדבר סופו הקרב של העולם.
אני שקועה במחשבות ואינני שמה לב למלצרית ששואלת אותי משהו.
אני מרימה אליה את ראשי מנסה להבין מה היא אומרת.
בשניה הזאת, אני קולטת מאחוריה את אסף מחייך לעברי את חיוכו
המוכר ומתיישב בגבו אלי לשולחן מעט מרוחק ממני. נוכחותו גורמת
לי לפיק ברכיים, למרות שאני יושבת. אני מנסה להבין מה הוא
עושה שם וכל מה שאני מצליחה לקלוט זה שהוא מדבר עם מישהו
שאיני רואה בתנועות ידיים רחבות ואופייניות. מבט אחד לעברו
וכבר אני מרגישה איך הרעד עובר בגופי.
"את בסדר?"
המלצרית מדברת אלי. "כן, כן, פשוט אני... לא חשוב, הכל בסדר".
היא מניחה לי ומחשבותי שוב נודדות לארועים האחרונים. לא חשבתי
שרגע אחד, מבט אחד, והכל שוב יציף אותי, ויגרום לסערה הפנימית
הזאת שמונעת ממני לתפקד כראוי. זה לא שחשבתי שהתגברתי. אני
יודעת שלא. אבל הייתי בטוחה שאני יכולה להתמודד. בקלות. אז
זהו, כנראה שלא.
בחוץ הרוח מערבלת את פתיתי השלג במחול סוער. המקום מתחיל
להתמלא, באנשים שיצאו מהמועדון, בכאלה שבאו לשתות קפה לפני
העבודה. אני אוהבת את המקום הזה. אם לא השלג, הייתי יוצאת
החוצה לגג הפתוח של הקניון.
בשבועות האחרונים בניתי לי מחסום של שכחה. לא זוכרת לא כואב,
וברגע אחד הכל נפרץ. היום בו הכרתי את אסף עולה בזכרוני ברור
כמו השמש שזרחה באותו יום. הישירות שלו הדהימה אותי, הקסימה
אותי וגרמה לי להיות ישירה באותה מידה: "אני לא נמשכת אליך",
אמרתי בפשטות, בלי לצבוע את המילים בשום התחמקות. לא היה לי
ספק שהוא הופתע, אבל הוא התעשת מיד: "אפשר להיות רק ידידים",
ועדיין סירבתי. "אני לא מאמינה לך", המשכתי באותו קו של
ישירות, "אתה לא באמת מתכוון לכך, זאת טקטיקה".
הוא צחק אבל לא ויתר. בשלב כלשהו נכנעתי לעקשנות הבלתי נלאית
שלו. רק ידידים. פגישות, שיחות בטלפון אל תוך הלילה. לאט אך
בבטחון הוא כבש את מקומו אצלי. אפילו אחרי שנכנסנו למיטה ערב
אחד, אחרי ששתיתי מספיק כדי להסיר מעצמי כל אחריות, המשכתי
להתעקש שאנחנו ידידים בלבד.
אולי זה יכול היה להמשך ככה עד אינסוף, הידידות המתקדמת הזאת.
בלי שום מחוייבות הצהרתית באופן תיאורטי. כל אחד משנינו,
חופשי לעשות כרצונו. אבל עם המון מחוייבות פנימית באופן מעשי.
הייתי חייבת להרוס את זה. "אני אוהבת אותך", אמרתי לו ערב אחד
כשישבנו אצלי בסלון. "לא מאוהבת", הדגשתי כשראיתי את מבט
הבהלה בעיניו. "פשוט, אתה האדם שהכי כיף לי איתו בעולם, שאני
מרגישה שהכי מבין אותי, ואפילו הסקס לא רע", הוספתי בחיוך
זדוני משהו. הוא חייך, אבל זה היה תחילת הקץ. זה לא שהוא אמר
משהו. הוא המשיך להתנהג כרגיל, ידידות בלי מחוייבות, אבל
בפועל. פתאום הוא היה נורא עסוק. היה לו פרוייקט נורא חשוב
בעבודה, באמת שהיה. והוא היה חייב לקחת קורס בברליץ, בספרדית
בגלל העבודה. וגם הרופא אסר עליו להתעמל בגלל איזו חוליה בגב,
אז לא נפגשנו במועדון כי הוא היה צריך לעשות פיזיותרפיה.
דיברנו בטלפון, אבל ביני לבין עצמי קראתי לזה, שיחות על
פוליטיקה. בסוף חתכתי. לא יכולתי לעמוד בזה. לא יכולתי להסתפק
בקרום של הלחם אחרי שהתרגלתי לאכול את החלק הטוב של העוגה. לא
עניתי לטלפונים. הוא לא ויתר בהתחלה אבל הנסיונות שלו הלכו
ופחתו. השקעתי את עצמי בסדר יום צפוף. הייתי מגיעה בשבע בבוקר
לעזריאלי. עולה למועדון, מוציאה אנרגיה. אחר כך קפה, אחר כך
למשרד בקומה הארבעים של המגדל העגול. אם גמרתי לעבוד מוקדם
הייתי עושה סיבוב בקניון, ואז הביתה. זה לא שהייתי לבד.
חברות, בילויים, הכל נמשך כמו קודם. רק בלעדיו. אפילו נרשמתי
לאתר הכרויות באינטרנט, אבל לא באמת עשיתי עם זה משהו. יופי
של חומות הגנה.
והנה הוא כאן. רגע אחד, מבט אחד, וכל ההחלטות שלי מתמוטטות
כמו מגדל קלפים. אני ניגשת לשולחן שלו. הוא יושב עם אחד
מהחבר'ה מהמועדון, שקם כשאני מתקרבת. מסמן לי לשלום בראשו,
ואומר ספק לי, ספק לאסף, "אני צריך לרוץ, ביי".
אני מתיישבת. כוס מיץ תפוזים עומדת במרכז, ופתאום אני מרגישה
צמאה. אני מושיטה את ידי לכוס ועיניי נתקלות בספר הקטן שמונח
על השולחן. "פגישה, חצי פגישה", משורבט על הכריכה. ספר שירי
רחל שבאמת תהיתי לאן הוא נעלם. "שכחת אותו אצלי באוטו".
"יכולת להשאיר אותו אצל איריס", פקידת הקבלה עם הציצים
הגדולים שאתה מאוד אוהב לפלרטט איתה, אבל את זה אני לא אומרת
בקול רם.
"רציתי לראות אותך".
"ואני לא".
"זה לא נכון, אני לא מבין על מה את כועסת".
"אני לא כועסת, אני עצובה, ואין לי את היכולת המילולית שלך,
להכריח אותך להודות בזה שאתה משקר. אתה התרחקת ממני, ברחת
לפרוייקטים ולימודים ופיזיותרפיה".
"אבל זה היה באמת, זה עדיין".
"והנה באת לכאן להחזיר לי ספר מטופש בשמונה בבוקר למרות שאתה
ממש ממש עסוק".
"את אוהבת את הספר הזה, ורציתי לראות אותך".
"ואני לא. אני לא טובה בהעמדות פנים, ואם כל מה שיש לך לדבר
איתי עליו זה פוליטיקה אז אני לא רוצה".
"פוליטיקה?"
"עבודה, לימודים, מה אמר הרופא, פרטים טכניים. זאת היתה השיחה
האחרונה שלנו שנמשכה קרוב לשעה".
"אני לא מבין מה את רוצה".
"אני רוצה שתחזיר לי את מה שהיה לי, ואם אתה לא יכול, אני לא
רוצה להסתפק במשהו סתמי. אני מוותרת".
"זה לא שאני לא רוצה, אבל הפרוייקט, והפיזיותרפיה, ואפילו
למועדון אני לא בא יותר. ועכשיו אבא שלי חולה, ואמא שלי רוצה
להכניס פיליפינית הביתה, ואני צריך לעזור לה עם כל הבלאגן
והניירות..."
"אני לא רוצה שתעבור לגור איתי, ואני לא רוצה ללכת במועדון
ולהגיד שאתה הבן זוג שלי, וגם לא אכפת לי שאתה עומד שעה ליד
איריס ובוהה בחריץ שלה. אני רוצה שתבוא להכין לי לפעמים ארוחת
ערב, ותשב ותדבר איתי, ולא תגיד לי כל רגע סליחה ותעבור
לממתינה. ואין מצב שאני מציעה לך לעלות אלי אחרי שישבנו
שעתיים בבית קפה, שתגיד לי שאתה עייף וצריך לקום מוקדם מחר
בבוקר, כמו שהיה בפעם האחרונה שיצאנו".
אני לוקחת את הכוס ושותה ממנה. אני לא אוהבת מיץ תפוזים אבל
טעים לי.
"זה לא שאני לא רוצה..."
"אני יודעת, אתה לא יכול".
אני לוקחת את הספר ומייד הוא נפתח בעמוד החביב עלי ואני
קוראת:
פגישה, חצי פגישה, מבט אחד מהיר
קטעי ניבים סתומים זה די...
ושוב הציף הכל, ושוב הכל הסעיר
משבר האושר והדוי.
הוא עוטף את כפות ידי בשלו וסוגר את הספר כולא אותו ביניהן.
"מה את רוצה לארוחת ערב היום? סלט יווני וחביתה?"
ארוחת ערב? בטח שאני רוצה, אבל שוב? להכנס לתוך המערבולת
ולסכנה שיכאב לי שוב.
"אני רוצה מיץ תפוזים".
"לארוחת ערב?"
"לא, עכשיו".
"אני אביא לך".
אני פותחת שוב את הספר:
אף סכר שכחה בניתי לי מגן
הנה היה כלא היה.
ועל ברכי אכרע על שפת אגם סואן
לשתות ממנו לרויה!
רחל צודקת. ברגע שעומדים על שפת האגם, אי אפשר להתאפק. אז
שיהיה, ארוחת ערב. הוא בדיוק חוזר עם הכוס. "אני מעדיפה פסטה,
לא חשוב הרוטב, אבל בלי בשר, ותבוא עד שמונה".
הוא מחייך אלי. "תשתי ואני אלווה אותך למעלית, אחר כך אני
צריך לתפוס את הרכבת. בגלל השלג לא באתי עם האוטו".
אני מסתכלת החוצה, לשלג. אמא שלי היתה מספרת שבשנות החמישים
ירד שלג בתל אביב ואני הייתי מחייכת. חבל שהיא לא יכולה לראות
את זה עכשיו. על כל הפעמים שהיא התאפקה מלהגיד לי "אמרתי לך",
את זה הייתי מקבלת באהבה רבה.
09.09.06
נכתב לסדנה ה68- פגישה בעזריאלי
בהשראת השיר של רחל: פגישה, חצי פגישה.
ושיהיה גם שלג |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.