יום אחד, אולי אפגוש בו.
עוד כמה חודשים
אולי אפילו שנים
יום אחד
רגיל כזה
כשיש המון אנשים בחוץ.
ואז ניעצר
ואני אחייך
ואומר-
"היי, מה שלומך?"
והוא יאמר
"בסדר, מה איתך?"
-"אני? בסדר
מה אתה עושה כאן?", אשאל
(בעצם, זה תלוי היכן ניפגש
כי אם ניפגש בתל אביב
מן הראוי שהוא ישאל אותי
מה את עושה כאן.
טוב, תל אביב היא שלו
זכותו לשאול
בעצם, אינה שלו היא
וכיצד יכול אדם אחד
לחלוש על עיר שלמה?
לא, אינה שלו)


ואז נדבר
על עניינים של יום יום
צבא, לימודים, עבודה
חבר, דירה
ונחייך חיוך אמיתי כזה
ונתעניין
ואולי פתאום יבליח זיכרון
תמונה מהימים ההם.
אולי הוא יהיה עוד אדם ברחוב.
ואז ניפרד בנימוס
חצי מרוצים
(כמו עכשיו בעצם)
וכל אחד ילך לדרכו
בלי כאב
אבל עם תחושת געגועים
וניזכר באהבה הישנה
כיצד אבדה
כמה טובה הייתה
ואולי כבר לא יהיה מה לזכור.


ואז בערב הביתה אחזור
ומישהו ישאל-
"מה שלומך?
איך עבר היום?"
ואני אספר
ואולי אזכר
ואומר לו
כבדרך אגב
"פגשתי היום את דניאל ברחוב
סיפרתי לך עליו
התל אביבי
זה שלומד בירושלים."
-"וואו, באמת?", יתלהב
"מה שלומו?"
-"נראה לי בסדר
מסתדר עם הלימודים
עוד מעט מסיים את התואר."
-"יפה, אני שמח,
רוצה לאכול בחוץ
או שנישאר בבית?"
-"לא משנה לי.
מה שתעדיף."