זה כאילו שכולם כבר התיאשו ממני.
כאילו שנמאס להם כבר מלעשות לי שיחות עידוד ולהזריק לי קצת
אופטימיות ישר לווריד, והם מתייאשים. ואף-אחד לא חולק קצת
מהאנרגיה שלו בחיבוק איתי ולא שם לי צלופן אדום על העיניים
ומדביק בסלוטייפ חזק-חזק, וקושר לי את העיניים בזמן שמסובב את
העולם לצד הטוב. ולי, לי כבר לא נותר לעשות שום דבר חוץ
מלחייך.
ואז שואלים אם עכשיו הכל בסדר, ואני רק פותחת עוד ריצ'רץ'
פנימי מתוך הצלקות שלי וכל האושר הזה שהם דחפו לתוכי נשפך
פתאום. כלום לא נספג. ואני חותכת עוד ווריד, (או עורק, עדיין
לא סיימתי את לימודי האנטומיה), וכל האופטימיות שהזריקו לי
פתאום נמצאת על המדרכה. ומשאירה עקבות על הנעליים של כולם.
וזה כבר לא חיבוק - זו נשיאה על הכתף כי במקום ליפול אני
נתלית על דמויי הווים האלה שעוד רגע ישאירו אותי, ואשבר. ואף
אחד לא יעזור לאחות את השברים.
והצלופן המבריק היפה נקרע בגלל הסיכות שננעצו לי בעיניים והכל
שחור עכשיו. והסלוטייפ שהורדתי קורע לי את העור וחושף
זיהומים. וזה כאילו שאני לא יכולה למות בלי צביעות.
והכל יותר מדיי אמיתי.