חברים מתים, נופלים לאדמה:
יד אוחזת יד; נשק אל נשק; דם בדם.
כל שנשאר - רק לחכות לסתו הבא,
כשעננים שבורים ישיטו בשמים,
עננים של צער ומטר של ברכה.

וכשאביב יגיע לאחר סופות ומלחמה,
ופרחים ינצו מתוך הקברים,
דמעות מלוחות ירוו את האדמה;
אדמת זכרון, אדמה של אחוה;
פסת ארץ עליה נלחמו בעז
והקריבו את נפשותיהם,
אותם חברים, האחד למען האחר;
זה לצד זה; נשק אל נשק; דם בדם;
חברים לחיים וחברים למלחמה.

את פעימת לבם חוו ביחד,
כשנשימתם לעד נעתקה אחזו בחזקה ידים.
כשהדמעה ירדה והעולם נדם,
הם היו שם:
נפש אל נפש, גבורים,
בני-אדם שידעו מהי אהבה,
ידעו כאב וידעו שמחה,
אך כעת הם אינם עוד,
והעולם נדם.

אותו החיוך לא ישוב,
אותו הברק בעינים כבר כבה,
והעור הבוהק כבר הכחיל.
דבר לא יחזר כמעולם לא היה,
והדמעות זולגות והפצע נפתח,
אך רעות שכזאת לעולם לא תשכח.