כשהגעתי לקרחת היער חשתי הקלה מסוימת, מעין ביטחון חם ומחבק
שהנה הגעתי למקום שחיפשתי, מצאתי את הדבר שלשמו זנחתי את
הכול. גיליתי את התשובה לכל שאלותיי העמוקות ביותר ובוודאי
לאחר שהות קצרה בנקודה הדברים יתגלו אליי כמו מתוך חלום
משיחי.
זה היה אמצע אוקטובר - סתיו במיטבו, ורוחות קרות החלו לנשב.
גם אם לא היו חזקות במיוחד, היה בכוח הרוחות הללו לגרום לעורי
להצטמרר ולהפוך לאווזי במיוחד.
אהבתי את מזג האוויר הזה, לכן גם התעכבתי בבניית המחסה ואף
כשהקמתי את האוהל מיאנתי לחדור לחמימותו עד אשר השמש שקעה
לחלוטין ורק הילת העיר הרחוקה ריחפה בקצה הרקיע.
אינני זוכר כמה זמן לקח לי להגיע אל קרחת היער, אך אני יכול
להגיד בבטחה שמספר ימים עברו עד שנתקלתי בה. אני יודע, בכל
אופן, על חצייה של כמה פלגי נהר, מעבר על פני צוקים אחדים
ורכסים אחרים. אני זוכר כמה מערות שעל פניהן בחרתי לפסוח
והמוני עצי אלון בגבהים ובגוונים משתנים שליוו את דרכי.
להפתעתי, הלילה בקרחת היער לא עבר בשונה משאר הלילות שעשיתי
בחלקיו האחרים. לילה ביער נשאר אותו דבר בכל אזוריו, כנראה,
אבל אין ספק כי הוא שונה לחלוטין מלילה בעיר; היה בו מעין רחש
נעים, לא דממה אבסולוטית כמו שציפיתי, אלא זמזום פעוט של ציוץ
ציפורים רחוקות, ריצוד ניגון מיני חרקים, המיית זרימת מים
קרובים וניעת ענפים המרשרשים בעליהם.
בשוכבי באוהל האזנתי לקולות הנעימים ונרדמתי בשלווה, כפי
שנהגתי מאז לילי הראשון ביער.
קמתי למחרת עם שחר ומיד התחלתי בהכנות לקראת יום חדש בין
העצים; קיפלתי את האוהל והכנסתי אותו אל תיק הגב הגדול שלי,
וממנו הוצאתי את ארוחת הבוקר שלי שכללה כמה רקיקים מרוחים
ריבה וכוס של מים (מבין מאגרי המים שלי או מהנהר, אם שהיתי
סמוך אליו).
לאחר מכן הוצאתי את המחברת החומה שלי, מעין יומן מסע אם תרצו,
וכתבתי את אשר עלה במוחי ביום האתמול. לא עלה בידי להעלות
בכתב מחשבות דגולות במיוחד, או ראויות לציטוט (לעתים לא כתבתי
כלל וכלל), אלא רק הרהורים או הגיגים אשר ראיתי נכון לשמרם על
מנת שאוכל להפיק את המיטב ממסעי.
לאחר כל זאת סרקתי את סביבתי לוודא שלא נותר דבר מחפציי
ומפסולתי, העמסתי את מיטלטליי על גבי והתחלתי בצעידה.
לא קל היה לי לעזוב את קרחת היער, שכן המקום היה בעל חשיבות
יתרה בעיניי - בעיני רוחי דימיתי כי לאחר שאגיע אליו, אל
המקום שהיווה את אמצע היער (לפי מפה גיאוגרפית מדוקדקת, שבה
עיינתי לפני כניסתי לחורש), אמצא הארה כלשהי, תבונה נסתרת
שהסתתרה מפניי מבעד לעצים והמתינה לי במקום הנקי, הטהור.
לאחר שהתחלתי לצעוד כל חששותיי נמוגו ונמלאתי שוב בתחושת
החיפוש אשר ליוותה אותי מרגע הגעתי.
דאגתי להזכיר לעצמי שהצעידה היא העיקר והמקום שאליו אגיע
מהווה רק תחנת ביניים בדרך להמשך צעידתי.
באשר לפסיעתי ביער - איני יכול להצביע על דפוס התקדמות מהיר
או איטי. הגברתי והאטתי את הקצב כשראיתי לנכון לעשות זאת; כך
למשל כאשר עברתי על פני שדרה קצרה של עצי אלון עתיקים מסוככים
שיצרו מעין גג מענפיהם, התעכבתי שעה ארוכה בבוחני פלא זה על
מנת לנסות ולהבין במה שונים עצים אלה מחבריהם זקופי הקומה.
מדוע דווקא אלה הם שכופפו ענפיהם? האם זהו גילם המופרז לוודאי
או שמא צפיפות החורש באותו האזור, שדחקה ענפיהם עד כדי שינוי
צורתם? ומנגד, כאשר צעדתי לאיטי וגיליתי שכמות העצים הולכת
ומידלדלת (דבר אשר הצביע על קרבת קרחת היער), הגברתי צעדיי
מבלי משים לב אל העוטף אותי על מנת להגיע במהרה אל היעד
המבוקש.
ודאי, בחיפזון זה נסתתרו מעיניי המוני פרטים קטנים וראויים
לציון, אך החלטתי להחסיר אותם מעיניי לטובת הגעה מהירה אל
מחוז חפצי; לכך הייתה חשיבות עליונה.
לא אוכל להעיד כי נתקלתי בחיות בר רבות בעת שיטוטי, הרי מן
הסתם בחרו בריות היער לשמור על מרחק מהזר הפולשני שחדר אל
ביתם.
למרות זאת, התמזל מזלי וביומי הראשון מבטי לכד עופר יפה תואר
שחלף על פניי בדילוג מהיר ואצילי.
מלבד אותו עופר מרשים, חיות הבר מיאנו להראות את פניהם
ונאלצתי להסתפק במראות השרצים נטולי הבינה שנראה היה כאילו
נמצאים בכל מקום ארור ובעופות היער; הינשופים, הקוקיות, אדומי
חזה מעטים ושאר ציפורי שיר שהרשו לעצמן להגלות בפניי, שכן
מקומן היה על העצים, מחוץ להישג ידי.
בכל אופן, לא העליתי על דעתי בשום פנים ואופן שאתקל בבן אנוש.
הייתה זו שעת צהריים מאוחרת כשנתקלתי בו. שוטטתי כהרגלי;
פילסתי לי דרך מבעד לשיחים, דילגתי בין העצים ודרך פלגי נהר
צרים. טיפסתי במעלה אדמת הצוק הטחובה בחורש הצפוף, כשאני
מתעכב בטבעות שמש דלות, שנוצרו בנקודות על האדמה שהייתה ריקה
מצומח ולכן התירה לקרני השמש לחדור ולמלא אותה, ואותי,
בחמימותה.
שהיתי כעשר או חמש עשרה דקות באחת מן הנקודות האלה עד אשר
הבחנתי בשרידי המדורה הטרייה שנחו מטרים ספורים ממני   - כמה
גחלים היו מונחים זה על גבי זה באופן מסודר, וכשקירבתי את
ידיי עד למרחק של סנטימטרים בודדים מהם, יכולתי אף לחוש בחום
שהם פולטים. נטלתי ענף יבש בידי והחלתי לפשפש בין הגחלים
בניסיון למצוא רמז כלשהו וכשהגעתי עד לפחמים התחתונים, גיליתי
כי הם עדיין לחשו מחום. המדורה הייתה בת כמה שעות וסביר להניח
שהאדם שהבעיר אותה נמצא עדיין בקרבת מקום.
עליתי כמעט עד לקצה הצוק על מנת להגיע לעמדת תצפית על החורש
שמאחוריי. מתחתיי זרם לו הנהר המרכזי שחצה את היער - נהר רחב
שוליים, גועש ומהיר זרימה, אך אני התרכזתי בעצים, בשיחים
ובסלעים שמאחוריי על מנת למצוא עדות כלשהי למקום הימצאו של מי
ששהה כאן.
"יש פה מישהו?" צעקתי בכל קולי, בעודי מסוכך על צידי שפתותיי
בשתי כפות ידיי, על מנת להגביר את הצליל. כלום לא קרה.
"מישהו שומע אותי?" שוב קראתי, הפעם במאמצים חזקים לקריאה
עצומה במיוחד, שאחריה נאלצתי להתכופף, כשכפות ידיי נתמכות על
ברכיי, ולשאוף אוויר מלוא ריאותיי. רחש כנפיים מתנפנפות נשמע
לפתע, וכמה עורבים שחורים התעופפו מצמרות העצים שניצבו בסמוך
אליי וקראו בעוצמה בעודם מתרחקים מכיוון קריאתי שלי.
איני יודע למה, אבל באותו רגע פחד מילא אותי. זה היה כאילו
חבורת העורבים הנסוגים רמזה על בואו של דבר רע, אסון קרב.
אינני אדם שמאמין באמונות טפלות; אינני חושש מחתולים שחורים
או ממעבר תחת סולמות. אני לא נוהג להקיש על עץ או להסתובב עם
רגל של ארנב מת בכיסי למזל טוב ואילו אם הייתי מייחס לכל
התרחשות שעברה עליי במשך שהותי ביער משמעות מיסטית, הרי שדעתי
הייתה נטרפת עליי עם כל קריאת ינשוף, התנפצות ענף יבש או יללת
זאב רחוקה.
חששותיי נבעו מעצם הידיעה שייתכן שמסעי הגיע לסופו. הגעתי
ליער על מנת להיות לבד ואם אדם נוסף נמצא כאן הרי שכל
חוויותיי, כל הארותיי, בטלות. לא עוד התנזרות טהורה, חסל סדר
התבודדות מחשלת וברוכה הבאה העיר הגדולה, מצאת אותי גם כאן.
משלא מצאתי עדות לאף אדם, זוג אוהבים או קבוצת מתיירים ארורה
שתיענה לקריאתי, הסתובבתי לכיוון הנהר והבטתי בו. היה די במבט
אחד כדי להשיב את עשתונותיי - זרימתו הפראית של הנהר, הגעש
הלבן שנחבט בסלעים וקצף בגוון חלבי סמיך ותנועת הדגים המהירה
שנראתה מעת לעת בחלקיו המתונים יותר השיבו לתודעתי את ההכרה
בעוצמתו של הטבע. אין זה משנה כלל וכלל אם אני כאן בגפי או
לאו - אלא מחשבותיי הנובעות מעצם היותי מוקף בנוף הזה, הן
העיקר.
בעודי משתומם מהמראה הפרוש לפניי, שמעתי רחש מעבר לגבי ובשעה
שסובבתי את ראשי לאחור יד אחזה בצווארי. מיד זינקתי אחורנית
והלמתי בדמות שכעת הייתה שרועה על הרצפה וגוננה על פרצופה
בידיה.
"אלוהים אדירים, בן אדם, תירגע - אני לא הולך להרוג אותך",
שמעתי את הקול בוקע מתחתיי אך לא הגבתי כשהאדרנלין עדיין שוצף
בכל גופי, ידי האחת מונחת על צווארו של האדם שמעליו כרעתי
וידי השנייה מאוגרפת באוויר בתנוחת קרב.
"זהו זה, תירגע. רד ממני כדי שנוכל לדבר". הפעם כבר הייתי
קשוב לדברים וזרם המרץ ששטף אותי נרגע קמעה.
"אני מצטער שחבטתי בך, אבל אתה מוכרח להבין שהבהלת אותי עד
מוות", מלמלתי בעודי עוזר לבחור שהפלתי ארצה לקום ולהתנקות
מאדמה ומעלים.
"ובכן, אני מניח שהצורה שבה אחזתי בך עלולה הייתה ליצור רושם
מוטעה. הייתי בטוח שאתה צייד בלתי חוקי - שמעתי הד חזק, שנשמע
כירייה, שלווה במנוס להקת עורבים שעברה מעל ראשי".
"טוב, אני לא שום צייד לא חוקי מחורבן. וזה עדיין לא מסביר מי
אתה ומה אתה עושה פה", נבחתי עליו כאילו אני בעל תעודת אשרה
לשהייה בחורש, שוכח שעבורו זה נראה משונה לא פחות שיש אדם
נוסף בנקודה כה עמוקה ביער.
"השם הוא פרים. סמואל פרים. אבל אתה יכול לקרוא לי סם, נעים
מאוד". הושטתי לו את ידי, לחצנו ידיים דקה ארוכה, ושקוע
במחשבותיי, שכחתי לחלוטין להציג את עצמי.
"אני סידני. בלפור", גמגמתי לבסוף והוספתי מעין חצי חיוך
מתוח.
"ובכן, סידני, אני חושב שיש לנו על מה לדבר, אתה לא חושב?"
"כן, אני מסכים. בכל אופן, עלינו למצוא מקום מתאים לשם כך".
פרים הנהן לחיוב וסימן לי לעקוב אחריו. איני יודע מדוע, אבל
החשדנות הגדושה שהייתי מצוי בה קודם לכן נעלמה כליל. ייתכן
כיוון שפרים נראה אדם הגון, לא רוצח או סהרורי, אלא אדם ששידר
יושר וחוכמה. הוא היה צעיר למדי; לא יותר מבן שלושים וארבע,
עם שיער חום חלק, מעט ארוך, ופנים עגלגלות שנשאו שפתיים
מקומרות - כמו מחייכות תמיד ועיניים כחולות רחבות עם מבט
חודרני במיוחד.
הוא התחיל לרדת מערבה מהצוק שעליו עמדנו עד שהגענו להשתפלות
הר שהובילה עד לנהר ממש.
צעדנו מספר דקות עד שלבסוף פצחתי בדיבור. "אתה מכיר את האזור
הזה טוב, מה?"
"לא, לא כל כך. את שמורת הטבע אני מכיר טוב יותר, נהגתי לבלות
כאן הרבה".
"אתה רציני, המקום הזה הוא שמורת טבע?"
"בהחלט, כל האזור מהנהר צפונה מוכרז כשמורת טבע רשמית. היא
נגמרת בשביל למטיילים שמוביל לצוק שעליו מצאתי אותך, זו נקודת
תצפית על השמורה כולה... מעבר לזה, הכול שטח הפקר."
"אם ככה לא עברת דרך כל היער כדי להגיע לכאן, נכון?"
"ודאי שלא, אל תהיה מגוחך. יש כביש שנמצא ממש מעבר לסבך העצים
שליד גדת הנהר, יש שם שביל שמוביל החוצה לחניה מסודרת."
"אני הגעתי דרך היער", אמרתי וגיחכתי קלות. פרים הסתובב לאחור
והסתכל עליי במבט בוחן, בעיניו החודרניות, למשך כמה שניות.
לאחר מכן המשכנו לצעוד עד שהגענו לסוף הירידה, שם נח לו ספסל
עץ לבן שפנה צפונה.
מבלי לומר דבר התיישבנו שנינו על הספסל, מביטים קדימה על הנהר
והשמורה. נברתי בתיק הגב שלי ושלפתי בקבוק מים.
"הנה, שתה. כאות לכוונות הטובות שלי". הושטתי לפרים את הבקבוק
בחיוך כנה.
"תודה רבה, סידני." הוא לגם קלות מהבקבוק והשיב לי אותו.
"כמו שאתה מבין, אני לא תימהוני או רוצח סדרתי. אני מטייל
פשוט, הוולוו שלי חונה במגרש שסיפרתי לך עליו".
"הבנתי את זה. שוב, אני מצטער שתקפתי אותך. אחרי הליכה מרובה
ביער בלי נפש חיה, פתאום נתקלתי בשרידי מדורה, והתחלתי להריץ
בראש תרחישים פסיכוטיים ופתאום אתה באת ואחזת לי בצוואר".
"אני מבין. כן, שרידי המדורה שנתקלת בהם אכן שלי... הרתחתי
מים מהנהר... אבל למה אתה מתכוון ב'הליכה מרובה ביער'?"
ידעתי שכל ניסיון להסביר את עצמי מבלי לגלול את כל עברי
שהוביל למסעי מלכתחילה, יישמע כלא יותר מגיבוב מגוחך של
תימהוני שהחליט לעזוב הכול ולמצוא את אלוהים, או משהו בסגנון.
כשהודעתי זאת לפרים, הוא הצהיר בפני שהוא "מאזין טוב" וכי
"היום ארוך ויש לי זמן" וכך התחלתי:
"מעולם לא הייתי בחור בר מזל. החל מילדות תמיד הייתי
האאוטסיידר, זה שיושב בצד במסיבות, זה שנשאר בבית כשכל השאר
במסיבת ריקודים שלושה רחובות ממנו, ועד לנעורים שבהם הייתי זה
שלא רוצה לנסות לעשן סיגריה, לא שותה יותר מפחית בירה אחת
וודאי שלא מתקרב בכלל לג'ין.
בקולג' הייתי זה שהתרחק מהמריחואנה, הטיף נגד סמים והקפיד על
מין בטוח כשכל השאר זרמו בהרמוניה סקסית, טבעית ונטולת אמצעי
מניעה.
אני לא אדם לא נעים, אבל תמיד חשבתי שזה חשוב להקפיד לשמור על
העקרונות שלי ולכן אינני מצטער ולו במעט על התנהגותי השונה
מאז ומתמיד. אני שונה, אני יודע את זה, וכשאני אומר שלא הייתי
'בר מזל' אני מתכוון לצורה שבה אחרים יגדירו חוסר מזל -
התעקשות שמרנית וצנועה, קללת ההפך המוחלט לדור המרד והמהפכה.
ובכן, למרות שאני עצמי לא הגדרתי את עצמי כמחוסר מזל, אחרי
עשרים וחמש שנים שבהן זה כל מה ששמעתי, התחלתי להאמין בזה
בעצמי. הייתי משוכנע שאני אדם שהגורל הפנה לו עורף, ללא
תקווה, נידון למוות.
הכול השתנה כשפגשתי את לאנה.
זה היה לפני שנה לערך ובדיוק עמדתי לעזוב את המשרד כשביל, חבר
קרוב שלי ממחלקת הדפסה, סיפר לי על מסיבה שהוא עורך בשבוע
הבא. הוא קיבל העלאה והוא עמד להיהפך לראש מחלקה.
"אין סיכוי שאתה מפספס את הערב הזה, סידני. תבוא, תשתה כמה
קוקטיילים, תרקוד עם כמה עלמות סימפטיות ומי יודע, אולי תזיין
לשם שינוי." ההצעה הייתה מפתה.
המסיבה עצמה הייתה משמימה כפי שחשדתי שתהיה, שכן למה אתה כבר
יכול לצפות ממסיבה שכל חבריה הם שותפיך לעבודה? נושאי הדיבור
נעו בין מי הבא שהולך לקבל קידום, כמה כסף כל אחד עושה ועד
לאיך כל אחד מתכנן להתפטר בו ברגע שימצא ג'וב טוב יותר.
ואז ראיתי אותה. יושבת בצד על ספה מרופטת, נושאת פרצוף מרוחק,
ספק עגמומי - ספק אדיש.
היא הייתה יפהפייה; ירוקת עיניים עם שיער חום ופזור, שכיסה
באורכו מעט מפניה החיוורות וגלש על צווארה הארוך והעדין. גופה
היה מתוק בעגלגלותו ונשא עליו סוודר אדום כהה, צמוד במידת מה,
וג'ינס מעט רחב שהדגיש את גובהה. היא הייתה קשורה איכשהו
למשרד, לאחת המחלקות, אך זה לא עניין אותי יותר מדי.
כעת אני יכול לספר לך כיצד ניגשתי אליה ואיך בילינו את שאר
הערב יחדיו, איך נעלמנו מהמסיבה ויצאנו לטייל, איך דיברנו אחת
עם השני עד ארבע לפנות בוקר, איך המשכנו להתראות, איך
התאהבנו.
אחסוך ממך את כל התיאורים הקיטשיים של 'הבחורה היחידה שאי פעם
אהבתי' (למרות היותם נכונים), ופשוט אומר לך שחודשיים אחרי
שהכרנו כבר עברנו לגור יחדיו וחודש מאוחר יותר היא הסכימה
להצעת הנישואין שלי.
הייתי בעננים. מאותו רגע נפלא שבו היא אמרה 'כן' אהבתנו נסקה
לגבהים עצומים, לחלל החיצון, לגלקסיות מרוחקות.
לא יכולנו להפסיק להתעסק אחד עם השנייה ובמשך חודשיים ארוכים
תכננו, חלמנו, דמיינו וראינו כיצד החתונה שלנו הולכת להיות.
לבסוף קבענו תאריך לעוד חודש, לעשרים בספטמבר, ממש בתחילת
הסתיו.
פנטזנו כיצד נעמוד יחדיו, שלובי ידיים, מתחת לכיפת השמיים
בשקיעה סתווית כתומה-אדומה-כחולה מוקפים בעצים שמשירים את
עליהם ברוח הקרירה ואיך אנחנו נצמדים בחוזקה, גופי נאחז בגופה
על מנת להתחמם.
שלושה ימים אחרי שקבענו את התאריך זה קרה. אני ולאנה יצאנו
ביחד לקניות. טוב, זה היה יותר כמו לאנה קונה ואני נגרר
אחריה. בכל אופן, היא מדדה שמלת פשתן מדהימה בצבע שחור. זאת
הייתה מאותן שמלות מיני קלאסיות בצבע שחור כהה עם כתפיות דקות
במיוחד, מחשוף גב נדיב וגימור בצורת משולש שחשף מעט ירכיים.
נהניתי להביט בה מדגמנת לעצמה במראה, שולחת לי מבטים מתגרים
דרך השתקפותה ומגיבה בפרצוף ילדותי אחרי שקלטה את חיוכי
הביישן. כשהגענו הביתה לאנה מיהרה להיכנס לחדר השינה ולמדוד
שוב את המציאה שרכשה.
נכנסתי לחדר, התיישבתי על המיטה וצפיתי בה משתחלת באלגנטיות
לבגד. אחרי שתי דקות שבהן בחנה עצמה מול הראי, פנתה אליי
והחלה להתקדם לכיווני בצעדים איטיים, אלגנטיים.
כשהייתה ממש מולי, אחזה בשולי השמלה, משכה אותם מעט כלפי מעלה
והתיישבה ברכות על ברכיי כשרגליה היחפות נחות לצידי גופי.
שקעתי אל תוך עיניה המלאות בשעה שרכנה לעברי ונשקה לי בחמימות
על שפתיי. ליפפתי את זרועותיי סביבה והלהטתי את הנשיקה התמימה
לכדי חוויה ארוטית מסעירה, נותן ללשוני ללטף את שלה ולשפתותיי
להקיף את שלה עד כדי התערבבות מוחלטת.
ידיי נעו ברכות לאורך כל גופה, החל מצווארה העדין כלפי גבה
הקמור ועד לקצה ישבנה שנח על ברכיי.
"לאנה, נדמה לי שבשמלה יש חור קטן." כן, אני יודע. אני
אידיוט. הערה מטופשת באמצע רגע כה גועש, אבל הפרפקציוניזם שלי
לא הניח לי גם בעתות כאלו. מיותר לציין שהיא נחרדה לשמע
העובדה שהצעצוע החדש שלה קצת מקולקל וכל הרגע נהרס כליל.
"לעזאזל, אני לא מבינה איך פספסתי את זה בחנות."
"זה באמת חור קטן, לא רואים אותו, לאנה, בחיי. שמים לב אליו
רק כשמפרידים את קימורי הבד ואלא אם כן אנחנו מתכננים על
נשיקה כזו בפומבי, אף אחד לא הולך לראות אותו", ניסיתי להרגיע
אותה, אך כמובן שעקשנית שכמותה לא תקשיב לי בדברים כאלה.
"החנות עדיין פתוחה, אני פשוט אלך להחליף אותה, לא ביג דיל".
"זה לא יכול לחכות למחר? כבר מחשיך ונהגתי המון היום."
"למה לדחות למחר מה שאפשר לעשות היום? אני אקח את המכונית,
אתה יכול להישאר פה ולהכין לי ארוחת ערב רומנטית, כפיצוי על
זה שלא שמת לב לקרע מוקדם יותר. מי יודע, אולי כשאחזור אמדוד
את השמלה החדשה ואתן לך לחפש בה פגמים אחרים", היא אמרה בחיוך
מרושע ומשכנע. ואני שואל אותך, אפשר להגיד לא להצעה שכזו?
כן, אפשר. ואולי אם הייתי חושב קצת יותר מהראש ופחות
מהחלציים, לאנה הייתה בחיים היום.
שעתיים מאוחר יותר אני מוצא את עצמי בבית החולים, מזהה את
הגופה שלה. חטיפת מכונית שהשתבשה, לטענת השוטרים; בדרך לחנות,
אחרי שירדה מהכביש הראשי ונכנסה לדרך צדדית (קיצור דרך שממנו
אפשר להגיע במהירות לאזור המסחרי, בלי לעבור רמזורים בדרך),
מישהו עצר את המכונית, ירה לה בראש וזרק אותה החוצה לצד הדרך.
המכונית נמצאה כמה רחובות מזרחה משם.
אין מילים שאני יכול להעלות על פי כדי לתאר את המצב שבו הייתי
שרוי. כן, אתה יכול לדמיין לעצמך איך אדם מרגיש כשהוא מאבד את
אהובתו, אבל מצבי היה שונה. לאנה הייתה אהובתי הראשונה, אהבתי
האמיתית היחידה.
שקעתי בצער והסתגרתי בדירתי. נפנפתי את כל מכריי; את הוריי,
את אמה של לאנה, את חבריי - מהקולג' ומהעבודה. כל ביקור, שיחת
טלפון או מכתב מאותם אנשים היה לחסר ערך בעיניי. לא יצאתי אל
העולם ונותרתי אומלל לבדי.
כשהגעתי אל תחנת המשטרה כדי לקחת חזרה את הרכב שלי - שם היא
הייתה. נחה לה באין מפריע, ארוזה בשקית פלסטיק שקופה ליד מושב
הנהג. השמלה השחורה.
כשהגעתי הביתה לא נפרדתי ממנה לרגע. הרחתי אותה, ליטפתי אותה,
ישנתי איתה וגם לבשתי אותה. הרגשתי כאילו אני ולאנה שוב ביחד,
הרגשתי את עצמי חלק ממנה, בתוכה. אחרי כמה ימים היא איבדה את
הריח שלה לטובת הריח המצחין, נטול המקלחת ומלא ההזנחה העצמית
שלי. ניסיתי לשחזר את הריח בעזרת ריסוס מיטב הבשמים ושאר
התכשירים הריחניים שבהם השתמשה, אבל זה לא היה אותו הדבר. ריח
גופה, ריח בשרה, אבד לעד.
במשך תקופה ארוכה ניסיתי לברר עם עצמי מה קורה עם החיים שלי -
חילקתי אותם לשניים: לפני לאנה ואחרי לאנה. השנים שלפני לאנה
היו ריקות מתוכן, הייתי בודד, מנוכר. כשלאנה הגיעה כל זה
כאילו לא היה קיים, זה היה כאילו המזל חדר לחיי והגורל האיר
אליי פנים. החיים לא היו כה גרועים כפי שחשבתי. לא נרדמתי
יותר בהרגשה מדכאת וחדלתי להתעורר עם תחושה מייסרת עוד יותר.
לאנה הייתה הטעם לחיי. ואילו פרק הזמן לאחר שאיבדתי את לאנה
היה הגיהינום בכבודו ובעצמו. אם החיים שלי היו יכולים להיות
גרועים עוד יותר ממה שהיו לפני שפגשתי את אהובתי, הרי הם נראו
כך.
כן, אני יודע שעדיף לאהוב ולאבד מאשר לא לאהוב כלל, אך איך זה
שאני מרגיש שהיה עדיף לא לאהוב כלל? במשך תקופה ארוכה ביררתי
עם עצמי לאן החיים שלי הולכים, לאן לעזאזל אני ממשיך עכשיו?
איך אוספים את הרסיסים?
לא ידעתי. לא היה לי שמץ של מושג והתקשיתי להשיב לשאלות.
מהר מאוד הבנתי שאני גם לא אצליח.
הייתי מוקף זיכרונות, מוקף חלומות והבטחות. הייתי מוקף בלאנה,
מוקף באנשים, מוקף במנחמים, אבל בעיקר הייתי מוקף בעצמי. כל
אלה הקשו עליי להתרכז. בכל פעם שניסיתי לענות לעצמי, הייתי
קולט בזווית עיניי את הספה שעליה לאנה נהגה לקרוא יחפה. הייתי
מריח לרגע קל את הבושם שלה חולף על פניי.
השתגעתי.
החלטתי שאני צריך לצאת מהדירה. ידעתי שאני מוכרח להתרחק מהכול
ומכולם על מנת שאוכל לחשוב באין מפריע.
לקחתי מפה ובחרתי את המקום הכי בודד, הכי נטול אנשים שאליו
אוכל להגיע והיער הזה היה פתרון מצוין. הוא מרוחק מהעיר, אך
לא יותר מדי, והכי חשוב - אין בו אנשים. או לפחות כך חשבתי.
כשנכנסתי אל בין העצים לראשונה, היה לי ברור שמאחוריי אני
משאיר את חיי הישנים ומקבל על עצמי כל גזירה שיחליט להפיל
עליי היער בתוקף סמכותו כישות היחידה שהחלטתי לאמץ בחיים אלה.
שמרתי במוחי, כמובן, את האפשרות שאני עלול לא לצאת מסבך החורש
שהכנסתי את עצמי אליו; ייתכן שאיפצע איכשהו ואישאר במקומי עד
שאמות, אולי אלך לאיבוד בין המוני פיתולי העפר, העצים הגבוהים
ועיקולי הנהר, או שמא דעתי תשתבש עליי ואחליט כי זהו ביתי
היחידי ואין בי רצון לעזוב אותו לטובת העיר הישנה שהכרתי.
ועכשיו אני כאן. לאחר ששוטטתי מספר ימים ביער נתקלתי בך, מר
פרים, ועכשיו אתה יודע."
"כן, עכשיו אני יודע. אבל אמור לי, האם כבר הספקת לחשוב בזמן
השהות שלך כאן? האם הגעת לתוצאות פורצות דרך?"
"לא בדיוק. כלומר, אין ספק שמצאתי מספר נקודות מכריעות, קצוות
חוט, אם תרצה. אך אני עדיין מחפש את התשובה הגדולה."
"תרשה לי לתת לך עצה בתור חבר ובתור פסיכולוג?"
"אתה צוחק עליי, אתה פסיכולוג. ברצינות?"
"אני רציני לחלוטין. ובכן, כדי להגיד את מה שאני רוצה, אף אני
נאלץ לגלול מעט מעברי. יש לך סבלנות לשמוע, אני מקווה".
הנהנתי לחיוב וכך הוא החל:
"הסיבה היחידה שלא עצרתי אותך באמצע דבריך ונפרדתי ממך לשלום
בטענה שקרית שאני צריך ללכת, היא כיוון שדבריך נגעו בי. שמעתי
מגוון אנשים במהלך חיי, אך מעולם לא אדם שסיפור חייו דמה
במידת מה לשלי.
משחר ילדותי הייתי זאב בודד. לא ראיתי שום עניין בלבלות עם
אנשים אחרים מלבד עצמי, הרעיון עצמו נראה לי מגוחך וחסר
תועלת. כיוון שלמדתי בבית ספר פרטי, זה היה נראה אך טבעי; ילד
עשיר, מפונק וסנוב שלא מעוניין בקשר עם 'נחותים' ממנו.
אף לאורך כל נעוריי הייתי מתבודד. לא גיליתי שום עניין
במפגשים חברתיים, דיאלוגים עם חבריי ללימודים או בבנות. שום
דבר לא משך אותי. בבוקר הייתי הולך לבית הספר - לומד בכיתה,
בהפסקות יוצא לקרוא ספר בחצר ואחרי הצהריים הייתי מסתגר בביתי
עד בוקר המחרת.
אתה יכול לשער לעצמך שמתישהו הוריי שמו לב לכך והתחילו לשאול
שאלות. השאלות האלה נגמרו לבסוף בביקורים תכופים אצל פסיכולוג
שקבע כי אני חולה ב"הפרעת אישיות סכיזואידית". אני אחסוך ממך
את הפרטים הקליניים ורק אומר שמדובר ב"חוסר עניין ביחסים
חברתיים, נטייה לסגנון חיים בדידותי וקור רגשי". תופעה נדירה
למדי.
אך אני לא קניתי את זה. הסיבה להתנהגותי, סברתי כך תמיד,
הייתה שפשוט לא הייתי אמור להיוולד.
הייתי משוכנע שאני טעות, סטייה של הטבע. לא הייתי אמור להוות
ישות חיה בעולם הזה ולכן כל הסממנים של אדם נורמאלי לא היו
קיימים בי. הייתי מרוחק, קר ומבודד. או במילים אחרות - לא
אנושי.
כשסיימתי את התיכון מיד התחלתי את לימודיי באוניברסיטה. עקב
חוסר מעש בביתי, התמקדתי בלימודיי ואחרי שסיימתי אותם
בהצטיינות יתרה, מוסדות ההשכלה הגבוהה פשוט זינקו עליי מכל
עבר על מנת שאלמד דווקא אצלם.
המקצוע שבחרתי - מדעי הרוח. לאחר מכן התמקצעתי כפסיכולוג
קליני. הסיבה היחידה שבחרתי להמשיך ללמוד הייתה על מנת להבין
מי אני. אם הבעיה שלי היא פסיכולוגית, אין דרך טובה יותר
להבין אותה מלהיות פסיכולוג, אתה לא חושב?
לאורך כל לימודיי ולאחר סיומם חשבתי. ניסיתי להבין מי אני, מה
אני עושה - כיצד אני ממשיך.
נברתי עמוקות בחקר הפרעות אישיות כאלה ואחרות, כתבתי מספר
מאמרים על אודותיהן, אך לא הגעתי לשום מענה לבעייתי שלי.
אני ואתה דומים ושונים באותה נשימה. שנינו קורבנות של החברה
שמקיפה אותנו - אתה שניסית להתקבל אליה ונדחית על ידי יד
הגורל, ואילו אני שיד הגורל גזרה עליי לא לנסות להתקבל אליה
כלל וכלל. כאן השוני שלנו גם מכריע את המשך חיינו.
אני באתי לכאן היום על מנת למות. היום אני עומד לשים קץ לחיי,
בעזרת האקדח שנח לו בתיק שלצידי.
אחרי כל מה שעברתי דעתי עדיין מקובעת על העובדה שלא הייתי
אמור להיוולד, ואם כך אינני אמור להמשיך לנשום."
"אז מה אתה אומר פרים? שזו הדרך? לשים קץ לחיים ולגמור עם
הכול?"
"לא, סידני. זאת הדרך היחידה עבורי, אתה מוכרח להבין את זה.
לכן אמרתי שהשוני שלנו מכריע את ההמשך. אתה מסוגל לאהוב. אתה
מסוגל לצחוק, אתה יכול לבכות, אתה יכול לחוש באמת. וזה, מעבר
לכל אובדן, מתנה אדירה. אתה יכול לצאת עכשיו מהיער המחורבן
הזה, ללכת לשתות בירה עם חבר ותיק וליהנות מזה. אתה יכול ללכת
ולחזר אחרי מישהי שמצאה חן בעיניך ולהרגיש חמימות בלב. אתה
יכול ליהנות מהדברים הקטנים והעצומים ביותר. אך עבורי, זהו
סוף הדרך".
הבנתי טוב את הדברים של פרים. לראשונה מאז כניסתי ליער הרגשת
הדיכאון והאובדן שאפפה אותי מאז שלאנה מתה, החלה לפנות מקום
להרגשה חדשה. תחושה נפלאה שלא חוויתי זמן רב - תקווה.
"אני לא יודע מה להגיד, סם."
"אל תגיד כלום, רק תבטיח לי שתנסה. גם אם לא תצליח, תנסה.
תמיד תדע שניסית לפני שזנחת תקווה, אני יודע שאני ניסיתי."
"אתה יכול להיות בטוח בזה."
"יופי. כמו שאמרתי, המכונית שלי חונה בהמשך השביל מעבר לסבך
העצים שם, קח את המפתחות האלה. סע מכאן לאן שתראה לנכון ואל
תחזור לכאן לעולם."
"אתה תהיה בסדר?"
"אני אהיה בסדר גמור, אל תדאג לי", אמר וחיוך גדול התפשט על
פניו.
"תודה פרים. אני אזכור אותך."
"מה שעושה לך את זה, סידני. רק תזכור, אתה בחור בר מזל."
לחצנו ידיים ושקענו אחד בעיניו של השני למשך דקה ארוכה, עד
שסיימתי את הלחיצה, הסתובבתי וצעדתי לעבר מגרש החנייה.
כשהתנעתי את המכונית שמעתי הד חזק ברגע. "אתה בחור בר מזל",
שמעתי את המילים שוב בראשי והתחלתי לנסוע לכיוון העיר.