ביום שאני והבלונדינית הכרנו, היא אמרה לי כמה אני יפה. היא לא
יכלה לשים את האצבע על משהו ספציפי, רק לומר שככה היא חושבת.
מאז הספקנו להתאהב ולהפרד ולחזור. לפעמים גם אני רציתי להיות
קצת בלונדיני, אבל פשוט לא הצלחתי. יום אחד אמרתי לה "את
יודעת, נראה לי שאני בכלל הומו", והיא שתקה. רק חייכה את החיוך
הבלונדיני שלה, שנראה כאילו נלקח מאיזשהו סרט שחור-לבן משנות
ה50.

יום אחד דרסה אותי משאית. איכשהו יצאתי מזה, אבל פגיעה של 15
טון של רהיטים משאירה בך את חותמה. יום אחד, אבל לא אותו יום
שבו נדרסתי, הבטתי במראה המון זמן. אולי חפשתי שערה בלונדינית.
היא ישבה לידי והתעסקה בכלום, ואמרתי לה "את יודעת, מאז
התאונה, האף שלי נורא סולד", והיא שתקה. בקושי חייכה את החיוך
הבלונדיני ההוא, שפעם הופיע בכזו קלות.

כמה שנים אחר-כך, כשהיא כבר ידעה שאני הומו, ואני כבר ידעתי
שהיא בכלל ברונטית, היא באה ואמרה לי, "אתה יודע, פעם היית יפה
יותר". לא ידעתי מה להגיד, אז נפרדתי ממנה, ויצאתי לרחוב.
תקראו לזה מזל רע, תקראו לזה נבואה שמגשימה את עצמה, אבל גם
הפעם דרסה אותי משאית. הפעם מתתי. בכל זאת, כמה כוח יש לבן-אדם
אחד?

להלוויה שלי באה כל המשפחה, וגם כמה חברים מהתיכון, אלה שזכרו.
היא דווקא לא באה. אמרה שקשה לה. אני אמרתי שהיא סתם מרוכזת
בעצמה, אבל רק לעצמי, כי אף אחד חוץ ממני לא שמע. כמה ימים
אחר-כך היא באה. בקול משועמם היא אמרה "אתה יודע, פעם חשבתי
שאתה משהו לגמרי אחר". אז עניתי ש"כן, גם אני", אבל רק לעצמי,
כי אף אחד חוץ ממני לא שמע. מאז היא כבר לא באה.