הללי את קיומך, אהבת נעוריי.
טפשונת שוטה, איך נפלת חלל
לרגליי מלכת האשליות,
האמונה.

מאכילה את קיומך בדמיונות סררה,
רובצת במי האפסיים של המציאות.
נסיך-צפרדע משקה את ניניו בבדיות
ממאירות שגידלת באהבה.

ובכל זאת, הינך?
מחדירה ציפורני-חתול אל ליבי,
קורעת ממנו את כוחות החילוץ
ששלחתי להשמידך, לגיון של היגיון.

אם כך, יפייפיה שלי,
הביטי ברחשי הגועשים בשיוויון נפש
לא הם, אשר יביאו לאובדנך הוודאי,
אין בהם ולו תו מחיותך המלבלבת.

שאי עינייך אל תעתועי מושא - יצירתך,
שמרי נפשך ממנת חלקה המיוחלת,
מיופיה הצורם, מנפח געגועיה,
ממפת ההיעדרות שלה בעולמינו.

אני אשמור עלייך,
אם לא תניחי לי לאבד אותך.


2.9.06