קליק. קליק. קליק. הם חייבים לאהוב את זה!

אני אוהב טכנולוגיה. בעיקר את האינטרנט. האינטרנט מלא הפתעות.
אתה יכול להכין כל דבר באינטרנט: טיול למזרח, עסק פיקטיבי,
מופע סטנד- אפ, כל מה שתרצה בכמה לחיצות. כמה לחיצות והעולם
פרוש לפניך, מחכה שתניח את הרגלים המטונפות שלך למען האנושות
הממתינה. לפחות, ככה קיוותי.

כתבתי כמה שירים. שירים שנראו לי מלאי עומק. אפשר להגיד
שהתאהבתי בכשרון הגדול שלי ולבסוף אף קבעתי, שמעתה ואילך כל
צעד שלי ביקום יהיה למענו. אני יתייסר בשבילו, ישמח בשמחתו,
יהיה השפחה הקטנה שלו ויתפלל להצלחתו. ואיפה המקום הטוב ביותר
להשיק את העיסוק החדש שלי אם לא בגלובוס האינטרנטי המצפצף?
ביפ, ביפ. קליק, קליק. פורום ספרות הנה אני בא!.

פרסמתי אם כך כמה משירי וחיכיתי 24 שעות. בזמן שחיכיתי הרגשתי
די טוב עם עצמי. חשבתי על כל הסופרים הגדולים: דוסטויבסקי,
צ'כוב, מארק טווין, כל אלו. נזכרתי בהם וחשבתי על כמה קשה היה
להם בטח להפיץ את כל החומר שלהם וליצור לעצמם קהל. חשתי קצת
אשם, קליק קליק, הנה אני עומד בקלות שכזו לחשוף את גאונותי
הצעירה, קליק קליק, לכל העולם, קליק קליק, לעולם הספרותי, קליק
קליק 'פורום ספרות', ולקבל הכרה והערכה, קליק 'תגובות',
מקוראים , קליק קליק, נרגשים... מה?! הוא מתכוון אלי? קיטש?!!!
למי הוא קורא שתן יומרני? יח'תיכת...

מיהרתי להתנתק ולדחוף את עצמי מהמחשב. אני לא מבין! אולי הוא
פשוט לא הבין את השיר? כנראה הוא סתם חוליגן בן שלוש עשרה, הרי
איך אפשר לקרוא ליצירה כזאת שתן? איך? 'עיניך הכחולות מלאות
פיתו אותי אל ימך הסוער', ימך הסוער, הסוער... אלוהים אדירים!
זה באמת קיטש! אני ישבתי והשקעתי חצי שעה מהחיים שלי בשביל
לקבל שתן!  שתן עלוב! כמוני!.
מבין כעת את תבוסתי המשפילה, רצתי לחדר השינה, שוקע עם פניי
הבוכות לכרית. שקעתי ובכיתי שלפתע שמעתי בת קול "משה, קום
ועור, משה"!
אני משה! קמתי והסתובבתי לראות מיהו הקורא בשמי ולפני נגלה
מלאך צהוב כחול כנפיים "אתה משה"? הוא שאל.
"אני משה, כן" עניתי.
"משה ידידי" הוא פתח "אל תתייאש, מקומך בעולם הספרות מובטח,
מובטח מובטח מובטח". וכשקולו דועך אט אט הוא נעלם ונישא ברוח
ממני. 'מקומי מובטח' חשבתי לעצמי. 'יש'!.

את השבועיים הבאים ביליתי בכתיבה אינטנסיבית. סיפורים קצרים,
שירים, מחזות, לא היה דבר שנמנעתי מלפרסם בפורום ואף קיבלתי
כמה תגובות מעודדות. אחחחח! כמה שהתגובות האלו מלאו אותי שמחה,
כמה טוב היה לקבל הכרה!. ובכן, שום דבר לא היה יכול להכין אותי
לסוד המבחיל שאותו אני יודע כעת.
התחלתי לגלות באותו זמן עניין גדול גם ביצירותיהם של שותפיי
הרבים לפורום. חלק מהיצירות היו טובות אבל רובם היו פשוט קקי.
אך לי לא היה איכפת. מאושר הייתי בגן העדן הגדול, מפרסם ומתחכך
בשאר המפרסמים, יוצר לעצמי מערכות יחסים קטנות אך משמעותיות.
כך זה היה עד אותו היום. באותו היום הרגיל, נתקלתי בשיר קצר.
לא שיר כל כך טוב, אבל מה חדש? מה שמשך את סקרנותי היה כמות
התגובות שהיצירה קיבלה. 'תרחמו עליו' חשבתי 'גם אם לא אוהבים,
זה לא אומר שצריך לקטול'. קליק קליק ונכנסתי לאחת התגובות.
המגיבה היה הילדה ברווזה: "שיר נפלא" היא כותבת "אתה מדהים,
עשית את זה עוד פעם יוגב".
לא הבנתי. איך מישהו יכול לשקר בצורה שקופה כל כך ולא להתבייש?
המשכתי לקרוא את שאר התגובות והוכיתי בתדהמה. השתפכויות הנפש
נמשכו והעלו הלל על היצירה הילדותית. נשארתי יושב בכיסאי, בוהה
בפה פעור במסך המתגרה. אולי באמת פשוט לא הבנתי את השיר? 'שדיך
הקטנטנים מזמינות אותי לנשק את גופך הרך, אהבתנו נפגשות, אך מה
זה אהבה? בלה בלה בלה... '  משהו כאן הריח לא טוב. החלטתי לרדת
לשורש העניין ולעבור על כל היצירות של השבוע האחרון. וכך שקעתי
במערכת הסבוכה של סיפורים ותגובות, יוצרים ומבקרים. אט אט
נגלתה בפני האמת המבחילה, הדינמיקה המושחתת. עכשיו הבנתי.
עכשיו הבנתי שהם פשוט מחלקים אחד לשני מחמאות. מערכת של תן
וקח. מנפחים אחד לשני את האגו הפתטי שלהם. ולחשוב שאני נתתי
להם להשפיע עלי ככה! לתת לביקורות הריקות השקריות שלהם לשמח
אותי. ובכן, כאן זה מפסיק!. קליק קליק. וחיפשתי את  הקורבן
הראשון. 'שיר קצר שלי, בבקשה להגיב, תודה! (:'    ובכן, אני
עומד להגיב מותק. קראתי וקראתי ולבסוף נפלה ההחלטה. "אריה שומר
היקר, השיר שלך מטומטם במיוחד". קליק קליק. קצר ולעניין.
המשימה הושלמה והלכתי לישון במצפון נקי.

בבוקר. בבוקר ההוא התעוררתי לעולם חדש. תיבת הדואר שלי הייתה
מלאה במכתבים זועמים. פתחתי לקרוא אחד מהם: "משה היקר, ביקורת
זה דבר לגיטימי כל עוד היא עניינית ובונה זין זין זין....
בכבוד רב, עורך הפורום יחיאל ג'ירפה".
לא הבנתי. כמה ענייני הוא רוצה שאני יהיה? האם הביקורת שלי לא
הייתה ספציפית מספיק? החלטתי להשיב דברים על דיוקם וחזרתי
לכתוב בפורום: "אריה היקר. אולי לא הייתי מספיק ענייני בביקורת
שלי ולכן עלי להרחיב ולהבהיר שלמרות שאני חושב שיצירתך מטומטמת
במיוחד, בכל זאת תוכל לשפרה אם תפסיק לקבל השראה מחרא חום וטרי
, בכבוד רב, משה". קליק קליק.אין ספק, ידעתי שזהו שלב חדש.
חשתי נבגד וממורמר, סירבתי להתפשר על יושרי המקצועי ללא קשר
למחיר שיהיה עלי לשלם. ואכן , המחיר הגיע שעות ספורות לאחר
מכן.
"משה היקר, עלי להזהירך שאם תמשיך לשלח את תגובותיך הפוגעות
נאלץ לסלקך מהפורום..." על מי הוא חושב שהוא מאיים?!! אף אחד
לא מאיים על משה!. עיני שוטטו בכעס שלפתע נתקלו במכתב נוסף.
מהקורבן שלי אריה. קליק קליק. אריה כתב:" משה, אינני מבין מדוע
אתה שונא אותי כל כך. דבריך פגעו בי מאד, לא תוכל לתאר עד כמה.
אני מתחנן בפניך, אמנם אני לא משורר גדול אך גם לי לב אנוש".
הופתעתי במקצת מכנותו של אריה, אך לא התכוונתי לוותר לו. אמנם
יכולתי להגיב לדבריו בצורה אישית, אך רציתי שכל הפורם ידע. שכל
הפורום יראה!!! :" אריה היקר, על אף שיריך הדוחים והיומרניים"
כך כתבתי "לא שיערתי את שחצנותך הבלתי נסבלת! מדוע עלי לסבול
את כתיבתך עוד ועוד על אף שאמרתי לך את דעתי השלילית עליה? אתה
מזכיר לי ילד מפונק בן ארבע ואני בטוח שתמות בבדידותך המטונפת,
חסר ידידים, שיכור מאונן". קליק קליק.

לאחר כמה שעות קיבלתי מכתב נוסף מהעורך הראשי: " משה יקירי.
כעת קיבלתי טלפון מחברנו המשותף, אריה שומר. נחוש הוא בדעתו
לסיים את חייו אחרי שקרא את ביקורתך הלא עניינית והלא בונה.
עלי בצער רב להודיעך כי אתה כעת מסולק מהפורם ולא תוכל להיכנס
שוב לאתרנו".

ובכן, כך? האם יסתיימו חיי האינטרנטים בצורה שכזו? כנרה שכן.
עלי לקבל בהכנעה את גורלי הנורא. אין טעם להיאבק עוד. העולם
בחר בשחיתות ואינו מעוניין בי יותר. אמנם ידעתי שכך יהיה, אך
למרות שהפסדתי בקרב, איני מתכוון להפסיד במערכה! יש עוד רבים
כמו אריה שומר והם מסתובבים חופשיים. אך בעצם, האין אני אחד
מהם? האין אני אריה שומר מסוג כלשהוא? שאלות גדולות, ונאלץ
להתחבט בהם כל עוד יש חיים על פני האדמה הזאת.