הפגישה הראשונה שלנו היתה מוזרה. מסביבנו הכל דם, גלונים שלמים
של האדום- האדום הזה, מתנדבות של מד"א ואנשים שכובים על המיטות
המתקפלות, שעטופות בנייר אפור, גס ועבה וניילונים, כנראה
עודפים ממלחמת המפרץ, שמעניקים סטריליות מינימלית, ובידם תקועה
מחט אימתנית שמוצצת להם את הדם. " לא מספיק שמוצצים לך ת'נשמה
בצבא, אתה צריך שימצצו לך גם ת'דם?" שאלה בחיוך מקיר לקיר
והתחילה את הפגישה הבלתי- רשמית ביננו. נפגשנו בתור. בחדשות
הודיעו שמלאי הדם הצטמצם ובשל הצפי לפיגועים, האזרחים מתבקשים
לסור לתחנות ולתרום את תרומתם הצנועה לחברה. מספר סמ"קים של
דם, סדר גודל של שקית שוקו, לטובת כולנו ויהיה טוב, כך כולם
מבטיחים. הכל מסתובב במעגל של משחק סכום אפס. מישהו עם דם על
הידיים, ישפוך דם ברחובות וירקוד עליו ומישהו אחר יצטרך
להחזירו טיפין-טיפין למקומו, אבל לא חשבתי על כל זה באותו
הרגע, כי היא חייכה אלי וחייכתי בחזרה, השמש חיממה אותנו ואת
הפרחים בחצרות שמסביב, הפשלנו שרוולים והבטנו לעבר הרחובות,
שכנראה לא שמעו חדשות, והוצפו באנשים. היא הזדקקה לעט למלא את
כל הטפסים וההצהרות. הצעתי לה מהאוסף שלי, הנשק האישי של
הג'ובניקים, ששכן בכיס חולצת החאקי. "אצלכם פגיעה בלב, זה
שפריץ של דיו אדום על חולצת הדקרון" היא צחקה ונגעה בי להמחשה
"או מנשים" עניתי וליטפתי את ידה בלי כוונה. היא  שאלה אם זה
תלוי בדרגות ואם לסא"ל יש בכיס את כל הפיילוטים הצבעוניים
שקיימים בשוק. נעלבתי באופן מלאכותי והיא בתגובה אמרה "בבקשה,
עט" בצורה ילדותית, שהדגישה את שפתיה המלאות והחושניות והוסיפה
שהיא רוצה חתימה ממני אבל בפיילוט הכחול כי האדום זה רק לבדיקת
מבחנים. היא הקסימה אותי מהרגע הראשון, צחקנית גדולה עם ג'ינס
כחול- כהה צמוד וחולצת טריקו חושפת בטן עם ציור ילדותי,
וליוויתי אותה במבטי בעת שהופנתה למיטה החמה.  ביקשתי מהדודה
הזקנה בכניסה מיטה לידה.  "באנו ביחד" שיקרתי  שקר לבן, אבל
אולי נצא ביחד חשבתי בליבי, אז זה לא לגמרי שקר וחוץ מזה למי
אכפת מדודה שלא מכירים. "כבר בדייט הראשון אתה מנסה להכניס
אותי למיטה?" ציחקקה ממיטתה, סקרה אותי מלמטה ושאלה תוך הוצאת
לשון " אולי נחבר את המיטות וזהו?". התעניינתי אם היא על סמים
כי כל הזמן היא צוחקת והצעתי לאחות לבדוק אם אולי בטעות במקום
להוציא לה דם, הם מכניסים לה חומרים אחרים. הפעם זה היה תורי
לצחוק עליה. התפלאתי בקול שאין לה דם כחול אלא פושטי כמו
לכולנו . "אתה ממש חנפן טוב, אולי אני אשמור אותך קצת לעצמי"
הנהנה עם ראשה וחייכה. הדם נשאב לאיטו, תחושת כובד ועייפות
אפפה אותי, המחט עקצצה והטרידה וגם היא קצת השתתקה מרוכזת
בעצמה. יצאנו שנינו מחוררים מהתרומה. "חומר טוב" אמרתי בניב
שכונתי והקשתי בשתי אצבעות על הזרוע במקום המחורר. "אני כבר
תרמתי בעבודה" התחילה לצחוק על כל המשתמטים מענייני התרומות.
פרצנו את הדלת ורצנו החוצה אוחזי ידיים "רוצה לקיים שבועת-דם?"
פצחתי בשאלה, הלקוחה מספרי הרפתקאות לילדים, אבל העדפנו שנינו,
שאם כבר להיות ילדים, אז נהנה מהעוגיות והטרופית, שקיבלנו.
המשכנו לדבר באמצע הכביש, העוגיות הפכו לפירורים, מהטרופית
נשאר רק קש, שהיא נהנתה לשחק איתו בפיה ולהתגרות בי. הייתי
צריך להמשיך לצפון והיא לדרום, אז נפרדנו לשלום, נישקתי את גב
ידה באבירות, היא הדביקה לי צרפתית בחזרה, החלפנו מספרי טלפון
והבטחתי להתקשר למרות שאני גבר. חיכיתי מספר ימים, צברתי
ביטחון והרמתי לה טלפון. קישקשנו קצת על החיים ועל השטויות.
"נו, בטח יש לך דם נדיר" אמרתי " אתה עדיין חנפן טוב" חייכה
דרך קו הטלפון. "ת'אמת אני לא יודעת, הם זרקו את הדם". אמרה
והשתתקה. "את אומנם שחומה, אבל לא אתיופית". ניסיתי להצחיקה
"בדיחה שחורה" הוספתי. היא אמרה שלא. פשוט יש לה איידס.